הוול סטריט ג'ורנל, שציטט את חברת Entropic האמריקאית, דיווח כי קבוצה הקשורה לאיראן השתמשה במודל הבינה המלאכותית "Cloud" כדי לאסוף ולנתח מידע על ספינות מלחמה אמריקאיות. על פי הדיווח של Entropic, הקבוצה אספה נתונים על מיקומי ספינות ומטוסים, תמונות לוויין מסחריות וצבאיות ומידע על מערכות תקשורת ספינות. בעזרת "Cloud" הם הפכו נתונים אלה למידע מיקוד שמיש.
עם זאת, המשמעות האסטרטגית של ידיעה זו חורגת משימוש גרידא במודל בינה מלאכותית אמריקאי על ידי קבוצה הקשורה לאיראן. ידיעה זו מזכירה לנו אמת חשובה יותר: טכנולוגיה אינה עוד נחלתם הבלעדית של בעליה המקורי. הגורם המכריע במלחמה הוא יכולתה של מדינה לרכוש, להטמיע, למקם, לפתח ולהפוך טכנולוגיה לכוח מבצעי.
נקודה זו היא אולי אחת המציאות החשובות ביותר שעלו בסכסוך האחרון בין איראן, ארצות הברית וישראל.
ארצות הברית וישראל החלו את המלחמה בהסתמך על אחת ממערכות הטכנולוגיה הצבאיות המתקדמות ביותר בעולם, שכללה הכל, החל מלוויינים, סיור ובינה מלאכותית ועד לוחמה אלקטרונית, מטוסים מתקדמים, נשק מדויק, רחפנים ומערכות הגנה. עליונות מידע וטכנולוגית היו אבן יסוד באסטרטגיה שלהם.
עם זאת, המלחמה תפסה אותם בהפתעה: הערכותיהם לגבי יכולותיה הטכנולוגיות של איראן, יכולתה לאיסוף מיקום ויכולתה לשחזר את כוחה הצבאי היו רחוקות מהמציאות.
הרעיון שיכולותיה הצבאיות של איראן עלולות להיפגע במהירות על ידי תקיפה של מרכזי פיקוד, אתרי ייצור, מערכות הגנה ותשתיות צבאיות היה רחוק גם הוא מהמצב בפועל. איראן הצליחה לשמור על יכולותיה ההגנתיות וההתקפיות לאחר ההתקפות הנרחבות, להמשיך בתקיפות הטילים והרחפנים בעוצמה ובדיוק גבוהים, ולתקוף מטרות צבאיות אמריקאיות וישראליות ממרחקים ארוכים במקומות שונים.
חשיבותו של אירוע זה טמונה לא רק במספר הטילים או הרחפנים ששוגרו, אלא חשוב מכך, בטכנולוגיה ובתשתית התעשייתית והצבאית שאפשרו את הייצור, הפריסה והשכפול של כוח זה.
טכנולוגיה מיובאת או מקומית?
טעות נפוצה בניתוח יכולות צבאיות איראניות היא לראות נשק כמוצרים מבודדים. בלוחמה מודרנית, המוצר הסופי מייצג רק חלק קטן ממערכת משולבת. מאחורי כל טיל או רחפן מסתתרת שרשרת שלמה של תכנון, הנדסה, חומרים, תוכנה, אלקטרוניקה, ייצור, תחזוקה, פיתוח וכוח אדם.
אם שרשרת זו מסתמכת על מדינות זרות, ניתוק יבוא או הריסת מפעלים עלולים לעצור את פעולתה. עם זאת, אם הידע ויכולת הייצור ממוסדים ומופצים באופן מקומי באמצעות רשת של מרכזים, תעשיות, אוניברסיטאות, מהנדסים וקווי ייצור, הריסת מתקנים מסוימים אינה בהכרח פירושה הריסת הטכנולוגיה.
נקודה זו קיבלה חשיבות מיוחדת במלחמה האחרונה.
ארצות הברית וישראל טענו שוב ושוב כי הרסו חלק גדול מתשתית ההגנה והטילים של איראן. עם זאת, דיווחים מאוחרים יותר, אפילו בתקשורת האמריקאית, מצביעים על כך שייצור טילים נמשך במתקנים שונים, ובמיוחד במרכזים תת-קרקעיים. הוול סטריט ג'ורנל דיווח גם כי איראן חידשה את ייצור הטילים הבליסטיים, למרות הנזק שנגרם לתשתיות שלה, וכי חלק מפעילות זו מתרחשת במתקנים תת-קרקעיים.
לכן, קיים הבדל משמעותי בין "הרס תשתית" לבין "הרס טכנולוגיה".
מפעל, מחסן או מתקן ייצור עשויים להיהרס, אך אם הידע ושרשרת הייצור מרוכזים במבנה מבוזר, היכולת לבנות מחדש ולשכפל נותרת בעינה.
צפו: כאשר נשק איראני הופך למודל עבור צבאות גדולים
הרחפן Shahed-136 הוא דוגמה מובהקת למגמה זו.
עלותו הנמוכה יחסית, טווח הטיסות הארוך שלו, יכולת הייצור ההמוני שלו והפוטנציאל לשימוש בהתקפות רוויה הפכו אותו לתופעה משמעותית בלוחמת רחפנים. רוסיה גם ייצרה ופיתחה גרסה משלה, המכונה "הירוק".
אבל התגובה האמריקאית היא דוגמה מסקרנת אף יותר.
בשנת 2025, חיל האוויר האמריקאי הזמין העתק של Shahed-136 כאב טיפוס שישמש בפיתוח ובדיקת אמצעי נגד נגד רחפן זה. במקביל, החברה האמריקאית Spectre Works פיתחה את מערכת Lucas, רחפן בעלות נמוכה בהשראת Shahed, אשר שימש בפעולות אמריקאיות בשנת 2026.
בעוד שדיוק השכפול בדוגמאות השונות הללו עשוי להיות שנוי במחלוקת, לא ניתן להתעלם מהעיקרון הבסיסי: הנשק שפותח על ידי איראן הפך למודל בעל חשיבות ניכרת עבור הצבאות הגדולים בעולם.
משמעות הדבר היא שהעברת טכנולוגיה לא תמיד מתרחשת ממעצמות-על למדינות אחרות. לעיתים, טכנולוגיה נבדקת בשדה הקרב, ואז מעצמות פונות אליה כדי להתמודד איתה או משתמשות באותו קונספט.
איראן הייתה מוכנה למלחמה עם ארצות הברית; ארצות הברית, לעומת זאת, לא הייתה מוכנה באותה מידה למלחמה עם איראן.
ניתן להבחין בהבדל משמעותי אף יותר במבנים הצבאיים של שני הצדדים.
במשך שנים, איראן הבינה שבמקרה של מלחמה עם ארצות הברית וישראל, היא תתמודד עם עליונות אווירית, מודיעינית, חללית וסיור. לכן, חלק מהאסטרטגיה שלה נועד לנטרל יתרון זה: מתקנים תת-קרקעיים, פיזור, הסוואה, ניידות, אחסון, רשתות מבוזרות, יכולת לשחזר יכולות, וכמובן, יכולת הטילים והרחפנים שלה לפגוע במטרות עמוקות.
מבנה זה אפשר לאיראן לשמור על יכולותיה הצבאיות גם אם תאבד חלק מהתשתיות שלה.
לעומת זאת, ארצות הברית פרסה חלק משמעותי מכוחותיה הצבאיים והתשתיות שלה באזור בבסיסים קבועים ומוכרים, תוך הסתמכות על עליונותה האווירית ועל מערכות המודיעין וההגנה שלה.
המלחמה הראתה כי יתרונות אלה אינם מגנים מוחלטים.
בימים האחרונים, דו"ח של CNN פירט דיונים פנימיים בצבא ובממסד המודיעין האמריקאי בנוגע לשינוי בנוכחות הצבאית באזור. הדו"ח קבע כי נשקלת גם העברת חלק מהמתקנים מתחת לאדמה - צעד שצבר חשיבות לאחר שהתבררה פגיעותם של חלק מהבסיסים האמריקאים להתקפות איראניות.
מנקודת מבט זו, עולה פרדוקס בולט: לפני המלחמה, איראן שינתה את המבנה הצבאי שלה כדי להתמודד עם העליונות הטכנולוגית של ארה"ב; לאחר המלחמה, ארה"ב בוחנת את מבנה פריסת הכוחות שלה כדי להתמודד עם יכולותיה של איראן.
שינוי זה אינו מרמז בהכרח על "שכפול מלא", אך הוא מדגים כי שדה הקרב יכול לאלץ אפילו מעצמות עדיפות ללמוד מניסיונן של יריביהן.
הטעות העיקרית: מדידת עוצמתה של איראן לפי קואורדינטות גלויות.
אולי הטעות המשמעותית ביותר שעשו ארה"ב וישראל הייתה מדידת עוצמתה של איראן לפי מספר האתרים, המערכות והמתקנים הניתנים לזיהוי, ולא לפי יכולתה בפועל לייצר ולשחזר אנרגיה.
הן הצליחו לגרום נזק משמעותי, אך השמדת תשתיות לבדה אינה מספיקה כדי לשתק את הטכנולוגיה. כאשר מומחיות בתכנון וייצור היא מקומית, משאבי אנוש מיוחדים זמינים, שרשרת אספקה מקומית נבנית ויכולות מפוזרות על פני מרכזים מרובים, חלקם מתחת לאדמה, תקיפת מתקנים אינה בהכרח אומרת את סוף כושר הייצור.
ייתכן שזהו ההיבט שהוחמק בחישובים שלפני המלחמה.
לארצות הברית ולישראל עדיין יש יתרון על פני איראן בטכנולוגיות צבאיות מתקדמות רבות, והנושא אינו ביסודו של דבר "שוויון טכנולוגי" בין שני הצדדים. עם זאת, עליונות בטכנולוגיות מתקדמות מסוימות אינה בהכרח מתורגמת ליכולת להשמיד את הטכנולוגיה של הצד השני. יתרונה של איראן בהקשר זה אינו טמון בהחזקת הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בעולם, אלא ביכולתה לקלוט טכנולוגיה, להנדס אותה מחדש, למקם אותה, לפתח אותה בהתאם לצרכיה, להפחית עלויות, לייצר אותה בכמויות גדולות ולהקים תשתית עמידה בפני תקיפות.
מענן לעד: סופו של מונופול טכנולוגי
זו הסיבה שיש לראות את החדשות על השימוש בענן בהקשר זה.
חדשות אלו, כשלעצמן, אינן מצביעות על עליונות איראנית בבינה מלאכותית. קבוצה המקושרת לאיראן הצליחה להשתמש במודל אמריקאי כדי לאסוף ולנתח נתונים זמינים; חברת אנטרופי חסמה לאחר מכן את החשבונות הרלוונטיים לאחר שזיהתה אותם.
אך אירוע זה מדגיש עובדה חשובה: בעידן הבינה המלאכותית, נתונים וטכנולוגיה ניתנים להעברה, לספיגה ולעיצוב מחדש במהירות, ומונופולים טכנולוגיים מסורתיים הופכים קשים יותר לתחזוקה מאי פעם.
במשך עשרות שנים, איראן הלכה בעקבות אותו היגיון בתחומים צבאיים שונים; היא ספגה טכנולוגיה, למדה אותה, פיתחה אותה והפכה אותה לחלק מיכולות ההגנה העצמאיות שלה.
מלחמה ששינתה מושג
המלחמה האחרונה לא הייתה רק מבחן של טילים, מטוסים והגנות; זה היה מבחן של שני מודלים שונים של כוח טכנולוגי.
המודל הראשון הסתמך על עליונות מוחלטת בטכנולוגיות מתקדמות, מודיעין, סיור ורשתות צבאיות, והניח שעליונות זו עלולה להרוס את התשתית והיכולות הצבאיות של היריב בפרק זמן קצר.
המודל השני הסתמך על לוקליזציה, הפצה, קבורה תת-קרקעית, ייצור המוני, הפחתת עלויות ויכולת התחדשות לאחר תקיפה.
שדה הקרב הוכיח כי לא ניתן להרוס את המודל השני הזה על ידי פגיעה במספר מצומצם של מרכזים.
איראן לא הוכיחה את עליונותה על ארצות הברית בכל תחומי הטכנולוגיה הצבאית; טענה כזו מיותרת במהותה. מה שהמלחמה הדגימה היה יכולתה של איראן להמיר רמה מסוימת של טכנולוגיה ליכולת מקומית וניתנת לשחזור, המספיקה כדי לשמור על כוח הגנה וליצור כוח התקפי נגד אחד הצבאות המתקדמים בעולם.
זה אולי מסביר כיצד רחפנים איראניים הפכו למודל לבנייה ופיתוח צבאות גדולים, בעוד שארצות הברית שוקלת לבצר חלק ממתקניה ולקבור אותם מתחת לאדמה.
אלה אינם אירועים בודדים; הם אינדיקטורים לשינוי רחב יותר:
המונופול על הטכנולוגיה דועך, והמלחמה האחרונה הראתה שהסוגיה המרכזית אינה עוד רק מי מחזיק בטכנולוגיה המתקדמת ביותר, אלא מי יכול לספוג, למקם, להתגונן מפני התקפות ולשחזר אותה ביעילות.
זהו אולי הגורם המכריע ביותר שארצות הברית וישראל התעלמו ממנו בהערכתן לגבי איראן לפני המלחמה.
נור ניוז