אין לראות את ההתפתחויות בתימן בימים האחרונים כמבצע צבאי בלבד. באחת מהתקדמותה המשמעותית ביותר בשנים האחרונות, תנועת החות'ים התימנית, אנצאר אללה, כבשה את עיר הנמל מוקה בים סוף ולאחר מכן את האי האסטרטגי מעיון, המכונה גם פרים, בכניסה למצר באב אל-מנדב. אי זה שוכן במרחק קצר מחוף תימן וגובל באחת מנקודות החסימה הימיות החשובות בעולם. במקביל, כוחות אנצאר אללה התקדמו לאורך החוף המערבי של תימן, וקירבו אותם לבאב אל-מנדב. התפתחויות אלו מייצגות את ההתרחבות הטריטוריאלית המשמעותית ביותר עבור כוחות אנצאר אללה מאז הפסקת האש בשנת 2022.
חשיבותה של התקדמות זו טמונה לא רק בכיבוש כמה קילומטרים רבועים של שטח תימן, אלא גם בעובדה שמוקה ומעיון, לאורך מצר באב אל-מנדב, קירבו את אנצאר אללה לאחת מנקודות החסימה הקריטיות ביותר בעולם לסחר ואנרגיה. באב אל-מנדב הוא נתיב מים חיוני לכ-12% מהסחר העולמי והוא חשוב במיוחד למעבר אנרגיה מהמפרץ הערבי לים סוף ומשם לתעלת סואץ. בעבר, התקפות אנסאר אללה הובילו לירידה משמעותית בתנועת הספנות דרך נתיב מים זה. כעת, עם שליטתה של אנסאר אללה במוקה ובמיון, גוברים החששות לגבי הפיכת האיום הימי לכלי בר-קיימא יותר.
לוחמי אנסאר אללה הוכיחו שגם ללא שליטה מלאה בבאב אל-מנדב, יש להם את היכולת להשפיע על המשוואות האסטרטגיות בנתיב מים חיוני זה. אנסאר אללה אינו בהכרח זקוק לצי עצום או לכוח צבאי דומה לארצות הברית כדי להפעיל השפעה מכרעת על נתיב קריטי זה. אם הם יכולים להגביר את הסיכון להתקפות על ספינות מסוימות, לאלץ חברות ספנות לשנות את מסלולן, להעלות את עלויות הביטוח והמשלוח, או לאלץ ממשלות להקצות משאבים צבאיים נוספים להגנה על נתיב זה, הם למעשה מגבילים את חופש הפעולה של הצד השני.
ניתן לכנות זאת "כוח כפייה" או "כוח וטו". וטו כאן אינו אומר סגירה מוחלטת של נתיב המים; אלא, פירושו היכולת ליצור מצב שבו הצד השני לא יוכל ליישם את החלטתו הרצויה מבלי לשאת במחיר כבד. הצד החלש יותר אולי לא יוכל לסגור נתיב לחלוטין, אך הוא יכול להפוך את המעבר שלו למסוכן ויקר עד כדי שינוי החישובים הכלכליים והביטחוניים של הצד השני.
כאן בדיוק טמונה חשיבות פעולותיו של אנצאר אללה, פעולות המשתרעות מעבר לגבולות תימן.
בשבועות האחרונים, התקפות אנצאר אללה כוונו לא רק נגד ספנות בים סוף ובמיצר באב אל-מנדב, אלא גם נגד תשתיות אנרגיה ונתיבי יצוא סעודיים. דיווחים אחרונים מצביעים על ירידה חדה ביצוא הנפט דרך נתיבי ים סוף בעקבות הסלמת התקיפות. במקביל, ערב הסעודית ניסתה להשתמש בנמל יאנבו כנתיב חלופי להורמוז, אך גם נתיב זה ספג מתקפה קשה מצד אנצאר אללה.
ואכן, צץ פרדוקס מכריע: ככל שהלחץ על הורמוז גובר, כך גוברת חשיבותו של באב אל-מנדב; וככל שחשיבותו של באב אל-מנדב עולה, החות'ים צוברים יותר כוח. לפיכך, ניסיון להתגבר על פגיעות אחת עשוי פשוט להעביר את המוקד לאחרת.
התגובה הסעודית ממחישה את היקף הבעיה. ריאד כיוונה את שדה התעופה אל-מוקה כנקמה על התקדמותו של אנצאר אללה. חשוב מכך, על פי אקסיוס, מוחמד בן סלמאן ביקש פעמיים מטראמפ ביום אחד לנקוט פעולה ישירה אמריקאית נגד החות'ים; עם זאת, טראמפ נמנע עד כה מפתיחת חזית צבאית ישירה חדשה. הדו"ח מצביע על כך שוושינגטון מנסה להימנע ממעורבות ישירה במלחמה חדשה בתימן, ובמקביל מחזקת את תמיכתה המודיעינית בערב הסעודית.
נקודה זו מדגישה את החשיבות האסטרטגית של המצב.
אם ערב הסעודית, למרות עליונותה הכלכלית והצבאית המכריעה, אינה מסוגלת לנהל את האיום החות'י באופן בר-קיימא מבלי לבקש סיוע אמריקאי, ואם ארה"ב מהססת להיכנס ישירות לחזית חדשה, אזי הבעיה אינה עוד רק עוצמתם הצבאית של החות'ים. אלא העובדה שעוצמה צבאית גדולה יותר אינה בהכרח מתורגמת לחופש פעולה גדול יותר.
את אותה תופעה יש להתייחס באופן רחב יותר בהקשר של הסכסוך האיראני-אמריקאי.
ארה"ב וישראל יזמו את המלחמה בהסתמך על עליונותן הצבאית המכריעה, עליונות שהייתה אמורה להתבטא בתוצאה פוליטית באמצעות התקפות בקנה מידה גדול, לחץ כלכלי וערעור ההשפעה האיראנית. עם זאת, במלחמה אסימטרית, הצד החלש אינו נדרש להתחרות עם הצד החזק יותר באותו שטח שבו הצד החזק יותר מחזיק ביתרון. הוא יכול לשנות את כללי המשחק: משדות תעופה לים, מים לאנרגיה, מאנרגיה לספנות, ומשלוח לכלכלה העולמית.
במובן זה, החות'ים משמשים דוגמה מצוינת. אי אפשר להשוות את כוחם הצבאי והכלכלי לזה של ארצות הברית, ישראל או אפילו ערב הסעודית. אבל הם יכולים לנהל אותו. ההבדל הזה הוא קריטי: אנסאר אללה לא בהכרח יוכל להביס את ארצות הברית, אבל הוא יכול להסיט חלק מכוחה ממשימתה העיקרית.
כאן נכנס לתמונה מושג החזיתות המרובות.
אם ארצות הברית עוסקת בו זמנית בפיתוחים במצרי הורמוז, בוחנת את ביטחון מצר באב אל-מנדב, תומכת בבת בריתה ערב הסעודית, מגנה על ישראל ומנהלת את ההשלכות של עליית מחירי האנרגיה על הכלכלה המקומית שלה, היא כבר לא עומדת בפני שדה קרב אחד, אלא סדרה של נקודות מחלוקת מחוברות זו לזו.
במצבים כאלה, נקודות מחלוקת אלו הופכות לנקודות שבהן שחקן שנראה פחות חזק יכול להפעיל כוח וטו. התוצאה אינה בהכרח תבוסה צבאית למעצמה הגדולה יותר, אלא עלויות מוגברות, חופש פעולה מופחת וקושי בקבלת החלטות.
שוק האנרגיה הוא הראשון שמשקף לחץ זה. בימים האחרונים, מחיר הנפט הגולמי ברנט הגיע לכמעט 110 דולר. בינתיים, מחיר הסולר האמריקאי הגיע לשיא של מעל 6 דולר לגלון, ושוקי האג"ח והמניות של ארה"ב עומדים בפני משבר.
באופן זה, המלחמה, שהייתה אמורה למקד את הלחץ על איראן, מעבירה חלק מהעלויות על מגזרי האנרגיה והספנות, על בעלות בריתה האזוריות של ארה"ב, ובסופו של דבר על הכלכלה האמריקאית עצמה.
כאן נכנס לתמונה מושג הביצה האסטרטגית.
ביצה אינה בהכרח משמעותה תבוסה צבאית. ביצה נוצרת כאשר השגת המטרה הראשונית הופכת קשה יותר, והחילוץ מהמלחמה הופך גם הוא יקר יותר. ארה"ב עדיין מסתמכת על כוחה הצבאי כדי להשפיע על הדינמיקה האזורית, אך השאלה המרכזית אינה עוד האם היא יכולה להפציץ מטרה אחרת, אלא האם היא יכולה להשתמש בכוח זה כדי לכפות את רצונה הפוליטי על איראן ושותפותיה האזוריות, ולאחר מכן לסגת מהמלחמה במחיר מקובל.
...ההתפתחויות בתימן מראות שהמלחמה מציגה דילמה חדשה עבור וושינגטון ובעלות בריתה: צד שנראה חלש יותר באופן קונבנציונלי יכול להתעמת עם חלק מכוח קואליציה גדול בהרבה על ידי ניצול נקודת חסימה גיאוגרפית.
ממוצ'ה ומיון ועד לבאב אל-מנדב והורמוז, אמת קשה מתגלה: במלחמה של המאה ה-21, ניטרול יתרונה של מעצמה אינו בהכרח דורש כוח משלה; לפעמים, נקודת חסימה מתאימה מספיקה.
אם המלחמה שמנהלות ארצות הברית וישראל כדי לכפות את רצונן הפוליטי על איראן מובילה לחזיתות מרובות, הפעלת נקודות חסימה, יצירת נקודות פגיעות והעברת עלויות המלחמה לבעלות בריתה ולכלכלתה של אמריקה, כפי שמתברר כעת, אז המלחמה לא תתפתח כמתוכנן בתחילה.
זה כבר לא רק עניין של ניצחון בקרב, אלא מציאת דרך לצאת ממלחמה שתהפוך מורכבת יותר ויותר ככל שתימשך זמן רב יותר.
העניין כעת אינו רק ניצחון בקרב, אלא מציאת דרך לצאת ממלחמה שתהפוך מורכבת יותר ויותר ככל שתימשך זמן רב יותר. אולי זהו הפרדוקס המשמעותי ביותר של מלחמה: מעצמה שנכנסת למלחמה כדי לכפות את רצונה עלולה בסופו של דבר להיאלץ להוציא חלק ניכר מכוחה, מיכולותיה ומשאביה בניהול תוצאות המלחמה ושמירה על אמינותה.
נור ניוז