מלחמה שתכריח את אמריקה לארגן מחדש את שורותיה; מה הלאה?

לא ניתן להעריך את המלחמה האחרונה בין איראן לארצות הברית אך ורק על פי מספר ההתקפות, היקף הנזק או העליונות האווירית והימית של כל צד. חשיבותה האסטרטגית טמונה במקום אחר: היא הוכיחה כי הדומיננטיות הצבאית האמריקאית אינה בהכרח מתורגמת לנוכחות צבאית זולה, בת קיימא ואמינה בסביבתה של איראן.
בעוד שחישובים צבאיים קונבנציונליים מצביעים על עליונותה של וושינגטון בתחומים האוויריים, הימיים, המידעיים והטכנולוגיים, הסוגיה האסטרטגית טמונה בפער בין "היכולת לתקוף" לבין "היכולת לשמור על יציבות לאחר מכן". איראן הוכיחה שגם תחת עליונות אווירית של האויב, ניתן לשמור על יכולת תגמול ולקיים לחץ הדדי.
לא ניתן לייחס זאת לכמה חודשים או אפילו שנים של הכנה. מה שנראה בשטח הוא שיאם של ארבעה עשורים של תכנון, השקעה, ניסוי וטעייה וניסיון מצטבר באסטרטגיית הגנה רב-שכבתית. אסטרטגיה זו תוכננה, פותחה ויושמה תחת הנהגתו של המנהיג העליון המנוח של המהפכה האסלאמית, האייתוללה חמינאי, ורצף של מפקדים ומנהלים אסטרטגיים במדינה.
בין דמויות אלו, תופס מקום מיוחד לאדמירל המעונה עלי שמח'אני. הוא מילא תפקידים צבאיים ומנהליים מובילים בתחומי ההגנה והביטחון הלאומי במשך עשרות שנים, כולל תפקידי מפקד בכירים במשמרות המהפכה האסלאמיים (IRGC) ובצבא, אז שר ההגנה, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי ומזכיר מועצת ההגנה. מנקודת מבט זו, ניתן לראות את שמח'אני כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בעיצוב ובשימור מערכת אסטרטגית זו.
הצהרה מרכזית שנאמרה על ידי המעונה בראיונות האחרונים שלו, קטע מחזון אסטרטגי זה, היא: "לא אמריקה, ולא כל מעצמה אחרת בעולם, יכולה להרוס את כוחה של איראן ואת יכולתה להגיב במתקפה צבאית."
חשיבותה של הצהרה זו טמונה בהסברה את הפילוסופיה הבסיסית של אסטרטגיית ההגנה האיראנית: המטרה אינה רק למנוע מתקפה; המטרה היא לשמר את היכולת להגיב לאחר מתקפה. טילים ומל"טים, פריסה תת-קרקעית וביצורים, עומק גיאוגרפי, עוצמה ימית אסימטרית, יכולות הגנה ומיקומה הגיאופוליטי של איראן במפרץ הערבי ובמיצרי הורמוז - כולם אלמנטים היוצרים מערכת אחת.
במציאות, מה שנתפס כיום כ"כוחה של איראן" בשטח אינו תוצר של החלטה חולפת או תגובה למלחמה, אלא שיאם של ארבעה עשורים של תכנון ויישום אסטרטגיה חכמה ומקיפה שמטרתה לשחרר את הכוח הלאומי מתלות בכל רכיב בודד ולשמור על יכולת תגובה ברמות שונות.
מסיבה זו, גם אם ארצות הברית תהרוס חלק משמעותי מהתשתית הצבאית של איראן, השאלה הבסיסית נותרת בעינה: האם היא יכולה לשמור על מעמדה הרצוי במחיר מקובל?
זרעי השאלה הזו כבר נזרעים בתוך ארצות הברית עצמה. הפנטגון בוחן את עתיד נוכחותו הצבאית במפרץ הפרסי, כולל האם לבנות מחדש חלק מהבסיסים שניזוקו. המועצה ליחסי חוץ שקלה גם את הפגיעות של בסיסים באזור לטילים איראניים כגורם בבחינה מחודשת של מודל הפריסה. הפייננשל טיימס דיווח גם על ספקות גוברים לגבי היתכנות שיקום בסיסים מרכזיים במפרץ הפרסי והאפשרות שוושינגטון עשויה לנוע לעבר נוכחות גמישה ומפוזרת יותר.
אך "ארגון מחדש של הפיקוד המרכזי" אינו האפשרות היחידה. אפשרות נוספת היא לשקול מחדש את עקרון הנוכחות האמריקאית הגדולה והקבועה במפרץ הפרסי. יש להבחין בין שני התרחישים הללו: בראשון, ארצות הברית נשארת אך משנה את פריסת הכוחות שלה, את העומק הלוגיסטי ואת חלוקת הכוחות שלה; בשני, נשקלת מחדש עיקרון גודל ועלות הנוכחות האמריקאית האזורית.
כאן טמונה חשיבותן של החלטותיה העתידיות של איראן. החלטות אלה אינן בהכרח חייבות להיות צבאיות. איראן יכולה להגדיל את עלות הנוכחות האמריקאית על ידי שילוב כלים פוליטיים, צבאיים, כלכליים וגיאופוליטיים, מבלי להיכנס בהכרח למעגל של הסלמה צבאית מתמדת.
ההיגיון האסטרטגי ברור: אם הנוכחות האמריקאית דורשת הגנה מתמדת על בסיסים, פריסת מערכות הגנה, אספקת תחמושת, הגנה על קווי אספקה, תנועה רציפה של כוחות וחשיפת כוח אדם לסיכונים, אזי עלות הנוכחות הזו תגדל בהדרגה. אם איראן תוכל להגדיל את אי הוודאות ואת עלות קבלת ההחלטות האמריקאית באמצעות שימוש מחושב ביכולותיה הגיאופוליטיות, המשוואה עשויה להגיע לנקודה שבה צמצום הנוכחות האמריקאית הופך הגיוני יותר עבור וושינגטון מאשר שמירה על הסטטוס קוו. השאלה האסטרטגית, ליתר דיוק, היא כיצד לשנות את חישובי העלות-תועלת של הנוכחות האמריקאית.
איראן אינה בהכרח זקוקה לניצחון צבאי קונבנציונלי כדי להשיג תוצאה זו. יידרש רק עלייה משמעותית בעלות שמירה על הסטטוס קוו כדי שארצות הברית תגיע למסקנה שעליה לארגן מחדש את כוחותיה, לפזר או להעביר את בסיסיה, ולשקול מחדש את גודל ואופי נוכחותה הקבועה במפרץ הפרסי.
בהקשר זה, השלב הבא של היריבות האיראנית-אמריקאית אינו רק המשך המלחמה בחזית הצבאית, אלא תחרות על עיצוב הסדר שלאחר המלחמה. ארצות הברית תבקש לשמור על הדומיננטיות שלה על ידי ארגון מחדש של הפיקוד המרכזי של ארה"ב (CENTCOM), ואיראן יכולה גם להעלות את עלות התהליך הזה באמצעות אותו היגיון רב-שכבתי שהתפתח במשך ארבעה עשורים. אולי הלקח החשוב ביותר של המלחמה אינו מי הנחית את המכה החזקה יותר, אלא מי הצליח לאלץ את הצד השני לשקול מחדש את עלות ההישארות, את צורת ההישארות ואפילו את הצורך בהישארות.