בעוד שפיקוד המרכז של ארה"ב מתאר את התקפת שלוש מכליות נפט גולמי איראניות כ"הישג", הוא חושף, בלי כוונה, אמת משמעותית יותר: הודאתה של איראן בשיגור תקיפות טילים על נושאת מטוסים ומשחתת אמריקאית. פיקוד המרכז טוען ששתי הספינות "שרדו בהצלחה מספר התקפות איראניות ללא התגרות", ובמקביל טוען כי אף איש אמריקאי לא נפגע. הצהרה זו, ללא קשר לכוונתה התעמולתית, מעניקה אמינות לחלק מכריע בנרטיב של הכוחות המזוינים האיראניים בנוגע לתקיפה נגד כלי שיט אמריקאים - נרטיב שהשלכותיו חורגות הרבה מעבר לסכסוך אזורי קצר.
הודאה המערערת את נרטיב הניצחון
חשיבותה של הודאה זו טמונה בשאלה הרצינית שהיא מעלה בנוגע לטענותיו הקודמות של טראמפ על הרס היכולות הצבאיות של איראן. כיצד ניתן לדבר על הרס היכולות הצבאיות של מדינה שחודשים לאחר תחילת המלחמה עדיין מסוגלת לשגר תקיפות טילים נגד ספינות אמריקאיות? שינוי שם המלחמה על ידי וושינגטון מ"מבצע זעם עז" ל"פעולות ימיות באזור האחריות של פיקוד המרכז של ארה"ב", ההסרה ההדרגתית של המילה "מלחמה" מלקסיקון של פקידים אמריקאים, וביטויים כמו "אין להם חיל ים" או "השמדנו את חיל האוויר שלהם", נראים יותר כניסיון לשלוט בדעת הקהל, בשווקים הפיננסיים ובעלויות הפוליטיות של המלחמה מאשר תיאור של המציאות בשטח.
עם זאת, הודאת פיקוד המרכז של ארה"ב מציגה תמונה שונה; של כוח שלא רק שלא נסוג משדה הקרב אלא גם שמר על היכולת לתקוף ספינות אסטרטגיות אמריקאיות. הדבר עלול להתגלות כיקר עבור טראמפ והרפובליקנים, שכן הוא סותר את טענת הניצחון עם המציאות בשטח ובו זמנית מצביע על חוסנה של החברה האיראנית אל מול מלחמה ממושכת.
בריחת הספינות: ניצחון טקטי או סימן להתשה?
פיקוד המרכז של ארה"ב מציג את הבריחה או הנסיגה של ספינות אמריקאיות מאזור איום כהישג משמעותי. אך נרטיב זה עצמו מעלה שאלה נוספת: מדוע חיל הים האמריקאי, אשר במשך שנים ראה את עצמו כשליט הבלתי מעורער של נתיבי המים בעולם, מציג את המעבר הבטוח של ספינותיו מטווח אש כהצלחה?
דיווחים שפורסמו על עייפות חיילים במשימות ממושכות, בעיות ביולוגיות ופסיכולוגיות, ואפילו סיבוכים חמורים המשפיעים על חלק מכוחות ארה"ב מציירים תמונה של ירידה ביכולת המבצעית. כאשר אינדיקטורים אלה נלקחים בחשבון לצד הודאת הפיקוד המרכז של ארה"ב, הבעיה אינה עוד רק כוח אש; זוהי היכולת לשמר ולשאת בעלויות המלחמה. במלחמות התשה, חוסנו של כוח הוא לפעמים קריטי יותר מהארסנל שלו.
מכליות נפט: צורה חדשה של לוחמה כלכלית
תגובתו של מזכיר ההגנה האמריקאי, הגסט, ראויה להיבחן באור זה. הוא איים שאם איראן תירה על ספינות אמריקאיות, וושינגטון "תשמיד את המכליות שלהן". בעוד שאיום זה עשוי לאותת על שינוי בדפוס התגובות האמריקאיות, הוא נראה גם עקבי עם דיווחים על עומס על מלאי נשק ועל השימוש הנרחב במערכות יירוט. אפילו דיוויד פטראוס, המפקד לשעבר של כוחות ארה"ב באזור, דיבר על שימוש בכמחצית מטילי היירוט בכל סכסוך נתון.
בנסיבות אלה, במקום להרחיב ישירות את הסכסוך כך שיכלול את התשתיות האיראניות, נראה שארצות הברית העבירה את המיקוד שלה לפגיעה בעורקים כלכליים, ובמיוחד במכליות נפט. משמעותה של מטרה זו ברורה: נפט הוא אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של איראן, וכל תקיפה על נתיבי הייצוא שלה יכולה להיחשב כחלק ממלחמה כלכלית.
הרתעה בעידן הלוחמה ההיברידית
התפתחות זו מדגישה את הצורך להגדיר מחדש את משוואת ההרתעה יותר מתמיד. אם ארצות הברית תעלה את עלות תקיפת התשתיות האיראניות ותתמודד עם איום של תקיפות על מכליות נפט בתגובה, הקרב יתרחב מעבר למטרות צבאיות גרידא ויכלול את תחומי הכלכלה, האנרגיה, הסחר והביטחון הימי.
תגובה יעילה לאסטרטגיה זו לא בהכרח תכלול חזרה על דפוסי העבר; אלא, היא תדרוש פיתוח מנגנונים שיגדילו את העלויות הכלכליות והפוליטיות של פעולות ארה"ב מבלי לאבד שליטה על הסלמת המשבר. המלחמה הנוכחית אינה עוד רק קרב טילים ובסיסים צבאיים;
זוהי מלחמה רב-גונית שבה הכלכלה, האנרגיה, הסחר הימי והחוסן החברתי חשובים כעת לא פחות מכוח צבאי.
בהקשר זה, אולי הסוד המשמעותי ביותר שחשף פיקוד המרכז האמריקאי הוא זה: איראן, שכביכול על סף קריסה, עדיין מסוגלת לאלץ ספינות אמריקאיות לשקול מחדש את חישוביהן; וארצות הברית, יותר מתמיד, חייבת להכיר בעלויות של מלחמת התשה זו בחישוביה הפוליטיים והכלכליים.
נור ניוז