במשך שנים, ארצות הברית השתמשה ביכולות התעמולה והתקשורת העצומות שלה, והוציאה מיליארדי דולרים, כדי לנסות לשכנע את העולם בדבר אחד: "התוכניות הצבאיות והנשק שלנו הם התגלמות הדיוק והאינטליגנציה". מעצמת העולם ביקשה בעקביות להעביר את הרעיון שהטכנולוגיה הצבאית שלה כה מתקדמת עד שהיא יכולה לכוון למטרה ספציפית בקרב רבים תוך הגנה על אזרחים. עבור ארצות הברית, נרטיב זה לא היה רק טענה צבאית, אלא אבן הפינה של הלגיטימציה המוסרית של מדיניות החוץ שלה. אבל שאלה פשוטה מטילה ספק בכל התעמולה הזו: אם היא כה מדויקת, מדוע טילים סוטים בקלות ובצורה בלתי מוסברת ממסלולם מבסיסים צבאיים ונוחתים בבית ספר, מסגד, אצטדיון, והפעם, חתונה? קוהסטק כבר אינו רק אתר של מתקפה; הוא הפך לאתר קריסת אחת הטענות האסטרטגיות החשובות ביותר של וושינגטון.
בערב ה-11 בספטמבר, ארצות הברית כיוונה לבית בעיירה קוהסטק סיריק במחוז הורמוזגן, אותו הבית בו התקיימה חגיגת חתונה. ארבעה אזרחים, ביניהם ילד בן ארבע, נהרגו, ויותר משבעים נוספים נפצעו. ללא קשר לרטוריקה הפוליטית, דימוי זה חרט את עצמו בתודעה הציבורית באופן שקשה למחוק: התקפה על מקום בו נכחו מוזיקה ושמחה, ולא שאון הנשק. אילו אירוע זה היה יוצא מן הכלל, ניתן היה לסווג אותו תחת המונח המוכר "טעות מידע", מונח המשמש לעתים קרובות בספרות הצבאית האמריקאית כדי להצדיק הריגת אזרחים. אבל זו בדיוק הבעיה; קוסטק אינו יוצא מן הכלל.
ממינאב לקוהסטאק: כאשר טעויות הופכות לדפוס
לפני מספר חודשים, ביום הראשון של מלחמת 40 הימים, הותקף בית הספר היסודי לבנות מינאב, והרג 168 ילדים ומורים. לפני ואחרי זה, אצטדיון למרד, אזורי מגורים, אוניברסיטאות, מכוני מחקר, מסגדים ותשתיות אזרחיות אחרות היו בין המטרות. כעת, חתונה בקוהסטאק נוספה לרשימה זו.
בניתוח אסטרטגי של מלחמות, חזרה חשובה יותר מהאירוע עצמו. כאשר טעות מתרחשת פעם אחת, ניתן לחקור אותה; אך כאשר אותה טעות חוזרת על עצמה פעמים רבות במקומות דומים, עולה השאלה: האם אנו עוסקים בטעות או בחולשה מבנית ביישום כללי המלחמה?
במכתבו הרשמי למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון, נציג הרפובליקה האסלאמית של איראן מתאר את ההתקפה על קוהסטאק כחלק מדפוס רחב יותר. דפוס הכולל בתי ספר, בתי חולים, שדות תעופה, גשרים, כבישים ואזורי מגורים מאז תחילת המלחמה. חשיבותו של מכתב זה אינה טמונה ברטוריקה הפוליטית שלו, אלא בניסיונה למסגר את האירועים הללו כסוגיה משפטית. מקרה זה מדגיש כי הנושא אינו עוד אירוע בודד, אלא דפוס התנהגות חוזר המצדיק דין וחשבון.
מכתבה של איראן לאומות המאוחדות נשען על שני עמודי תווך משפטיים. הראשון הוא סעיף 2, פסקה 4, של מגילת האו"ם, האוסר על שימוש בכוח כנגד הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של מדינות. השני הוא עקרונות היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, האוסרים פגיעה באזרחים ובאזורים אזרחיים, אפילו במלחמות האכזריות ביותר.
בדיני המלחמה ישנם שלושה עקרונות יסוד: הבחנה, מידתיות וזהירות. עקרון ההבחנה קובע כי חייב להיות גבול ברור בין מטרות צבאיות למטרות אזרחיות. עקרון המידתיות קובע כי גם כאשר קיימת מטרה צבאית, אסור שהתקיפה תגרום נזק לא פרופורציונלי לאזרחים. עקרון הזהירות מחייב גם את המדינה התוקפת לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע פגיעה באזרחים.
אם מקום חתונה הוא מטרה ורוב הקורבנות הם אזרחים, השאלה המשפטית ברורה: האם שלושת העקרונות הללו נשמרו? התשובה לשאלה זו אינה רק עניין של עמדה פוליטית; זוהי שאלה שעליה תלויה אמינותה של מערכת המשפט ההומניטרית.
משבר הכוח הרך של אמריקה
אולי הנזק הגדול ביותר לארצות הברית מהתקפה זו ייגרם לא בשדה הקרב, אלא במרחב הציבורי. במשך עשרות שנים, וושינגטון ביקשה להציג את עצמה כמגינה של שלטון החוק, זכויות אדם והגנת אזרחים. תדמית זו הייתה מרכיב מכריע בכוח הרך האמריקאי, כוח שלעיתים היה יעיל יותר מכוח צבאי. אבל כוח רך בנוי על אמון, ואמון נשחק עקב חזרה על דימויים כאלה. דימוי של ילד שמת בחתונה חזק בהרבה מכל הצהרה רשמית על "מיקוד מדויק".
בעידן המדיה החברתית, נרטיבים כבר לא נוצרים במשרדי עיתונות ממשלתיים; הם נוצרים על הריסות בתים. מסיבה זו, קוצ'אק אינו רק כישלון מבצעי עבור וושינגטון, אלא כישלון נרטיבי. זוהי התקפה שמעמידה בספק את הטענה של "ניתוח צבאי מדויק" וחושפת את הפער בין מילים למעשים אמריקאים.
סטנדרט כפול זה פוגע לא רק במדינה אחת, אלא במערכת הבינלאומית כולה. חוק המופעל באופן סלקטיבי כבר אינו חוק, אלא כלי פוליטי. אולי הסכנה הגדולה ביותר בקוהסטק אינה ההתקפה עצמה, אלא הנורמליזציה שלה. ההיסטוריה הוכיחה כי טרגדיות רבות החלו ברגע שהעולם התרגל לשמוע על הריגת אזרחים. כאשר בית ספר, בית חולים, מסגד או חתונה מצטמצמים ל"נזק משני" בטרמינולוגיה צבאית, הגבול בין מטרה צבאית לחיי אדם רגילים נעלם.
קוהסטק, יותר מסתם אתר בדרום איראן, הפך לסוגיה עולמית. השאלה אינה איזה נרטיב יציגו איראן וארצות הברית על המלחמה; השאלה היא האם הקהילה הבינלאומית עדיין מוכנה להגן על העיקרון הבסיסי של חוקי המלחמה: הגנה על אזרחים. אם שאלה זו תיענה בשתיקה, דחיינות או סטנדרטים כפולים, לא רק איראן תסבול. המפסידה תהיה המערכת שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה על העיקרון שגם למלחמה יש חוקים. ארצות הברית עדיין מחזיקה בצבא החזק ביותר בעולם; אבל כוח אינו נמדד אך ורק לפי טווח טילים ודיוק נשק. כוח אמיתי נמדד על ידי דבקות בכללים שארצות הברית עצמה טענה שקבעה והגנה עליהם במשך שנים. קושק העמיד טענה זו במבחן האולטימטיבי; מבחן שתשובתו לא תיכתב בהצהרות רשמיות, אלא בזיכרון דעת הקהל העולמית.
נור ניוז