בכך שהוא מכנה את מצר הורמוז "מצר טראמפ", טראמפ מנסה לשנות מציאות שלא הצליח לשנות בשטח, ואפילו בתחום התעמולה. השאלה המרכזית אינה עוד כמה ספינות יכולות לעבור במצר תחת ליווי צבאי, כאשר מערכות הגילוי מושבתות, ובסיכון ניכר; אלא האם ארצות הברית הצליחה להסיר את המצור דה פקטו של מצר הורמוז. התשובה להתפתחויות האחרונות ברורה: המעבר המוגבל והמסוכן של מספר קטן של ספינות אינו יכול, באמצעות תעמולה בלבד, לשנות את המציאות של המצור דה פקטו של נתיב מים אסטרטגי זה.
אם מצר הורמוז היה פועל כרגיל, לא היה צורך בליווי צבאי, מעברים ליליים, השבתת מערכת הזיהוי האוטומטית (AIS) או העברות מטען בין ספינות. דוחות שפורסמו על תנועת מכליות נפט חושפים פער משמעותי בין רמות המעבר הנוכחיות לרמות שלפני המלחמה. אפילו בנוגע למספר כלי השיט העוברים ונפח הנפט המועבר, קיים פער ניכר בין הצהרות של גורמים אמריקאים לנתונים מחברות מעקב.
לכן, ניסיונו של טראמפ להדגים ש"יצר הורמוז פתוח" הוא, למעשה, ניסיון לערער את יעילות סגירת המיצר. וושינגטון רוצה להעביר את המסר שאיראן נכשלה בשיבוש הספנות על ידי הצגת מעבר של מספר כלי שיט תחת חסות ימית אמריקאית. עם זאת, טיעון זה סובל מחולשה מהותית: אם המעבר דרך המיצר דורש ליווי צבאי וקבלת אפשרות של תקיפה, לא ניתן להשוות זאת לזמנים רגילים. המצב הנוכחי של מחירי הנפט והשווקים הקשורים מדגיש בבירור עובדה זו.
באותה רוח, שינוי שם מיצר הורמוז ל"מיצר טראמפ" מקבל משמעות שונה. לפעולה זו אין מעמד משפטי והיא אינה משנה את שמו של נתיב מים בינלאומי, אך היא חשובה מנקודת מבט של לוחמה פסיכולוגית. על ידי הצבת שמו על מיצר הורמוז, טראמפ מבקש לחזק את תדמית הריבונות והשליטה האמריקאית על נתיב מים זה. זה מגיע בתקופה בה וושינגטון נאלצה לפרוס כוחות, ללוות מכליות נפט ולשאת בסיכונים הולכים וגדלים כדי לאתגר את ההגבלות שהטילה איראן.
במילים אחרות, "מיצר טראמפ" הוא יותר הדגמה של הדומיננטיות האמריקאית על מצר הורמוז מאשר ניסיון לתאר אותה. ככל שהפער בין הדימוי למציאות גדול יותר, כך גדל הצורך בתעמולה.
אבל להתפתחויות האחרונות יש ממד משמעותי יותר. התקיפה האמריקאית על שתי מכליות נפט איראניות בנמל, הראשונה מסוגה, מרמזת כי ייתכן שהעימות נכנס לשלב חדש בסכסוך על המעבר דרך המצר: עימות "ספינה על ספינה". אם מטרתה של וושינגטון בפעולה זו הייתה להגדיל את הפסדיה של איראן ולשנות את חישובי טהראן בנוגע להגבלות הספנות, אזי ניתן להבין גם את תגובתה הטבעית של טהראן בהקשר זה.
כאן טמונה הסכנה העיקרית. אם איראן תגיב על התקיפה על מכליותיה במתקפת נגד נגד ספינות המקושרות לארצות הברית או לבעלות בריתה, תתפתח ספירלה של אלימות, שקשה לשני הצדדים לשלוט בה. בתרחיש זה, הנושא אינו מוגבל עוד למכלית נפט אחת במצר; כל ספינה, נמל, טרמינל, נתיב מעבר, חברת ספנות, ואפילו שרשרת הביטוח והעברת המטען בין ספינות הופכים לחלק משדה הקרב.
זהו שינוי שיש להתייחס אליו ברצינות. איראן הזהירה בעבר שאם יצוא הנפט שלה לא יורשה, יצוא נפט אחר לא יוכל להימשך ללא עלות. כעת, עם הרחבת רשימת הסנקציות וההחמרה של ההגבלות, אזהרה זו הפכה למציאות דה פקטו. הוספת 11 ספינות נוספות לרשימה השחורה, שמביאה את המספר הכולל ל-56, יחד עם איומים נגד חברות המשתפות פעולה עם ספינות אלו, מדגימה כי טהרן מנסה להעביר את עלות המעבר ושיתוף הפעולה מכלי השיט הבודד לכל שרשרת הספנות.
מנקודת מבט זו, ייתכן שהפעולה האמריקאית נגד שתי מכליות הנפט האיראניות הובילה לתוצאות הפוכות. ייתכן שוושינגטון התכוונה ליצור הרתעה בין ספינות, אך אם טהרן תאמץ את אותו היגיון, ארה"ב תיאלץ להגן לא רק על מיצרי הורמוז אלא על נתיב שיט רחב בהרבה כדי לשמור על זרימת האנרגיה המוגבלת.
העלות של משימה כזו גבוהה בהרבה מליווי של כמה מכליות דרך נתיב מים יחיד.
כאן טמון הפרדוקס של טראמפ: כדי לבסס את הדומיננטיות האמריקאית על מצר הורמוז, ארה"ב חייבת להגביר את נוכחותה הצבאית; אך נוכחות מוגברת זו מעלה את הסבירות לסכסוך, וכתוצאה מכך, את העלות והסיכונים הכרוכים במעבר. כל מתקפת נגד עלולה להרחיב את המשבר מעבר למצר ולכלול נמלים ותשתיות יצוא אנרגיה.
הקרב העיקרי כעת אינו על השם שצריך להיות למצר הורמוז על המפה, או כמה ספינות יכולות לעבור בו עם ליווי, בעלות ובסיכון גבוהים. הקרב העיקרי סובב סביב מי קובע את העלויות, הסיכונים והכללים של מעבר אנרגיה דרך אזור זה.
טראמפ יכול לקרוא למצר הורמוז "מיצר טראמפ", אך שם זה לבדו אינו משנה את המציאות בשטח. אם ארצות הברית תיאלץ ללוות ספינות, להילחם בהן ולנהל מלחמה ימית כדי לבסס את שליטתה על המצר, זה יצביע על כך שלא רק שסוגיית הורמוז אינה פתורה, אלא שהאתגרים העומדים בפני ארצות הברית התעצמו. האזור נכנס כעת לשלב מסוכן יותר, שבו כל מכלית נפט עלולה להצית סבב חדש של מתיחות במפרץ הערבי.
נור ניוז