כיצד הגיע ההלם האיראני ללב הכלכלה הפוליטית של אמריקה?

לפעמים, כדי להבין את היקף המלחמה, לא צריך להסתכל על שדה הקרב; צריך רק להסתכל על מחיר הדלק לטרקטורים. דיווח חדש של הפייננשל טיימס על חקלאי תבואה אמריקאים מציג תמונה מדהימה של השלכותיה של מלחמה אפשרית עם איראן מנקודה זו ממש: ההלם האיראני אינו מוגבל עוד לשוק הנפט; הוא חרג משוק האנרגיה והגיע ללב הכלכלה הפוליטית של אמריקה.
הפייננשל טיימס מתאר זאת כ"משבר הפיננסי הגרוע ביותר מזה ארבעה עשורים" עבור חקלאים בחגורת התבואה האמריקאית. מאז תחילת מלחמת הסחר בפברואר, מחירי הבנזין עלו לכ-5.45 דולר לגלון, ומחירי הדשנים זינקו ליותר מ-900 דולר לטון. עליות מחירים אלו מגיעות בכלכלה שבה, עוד לפני המלחמה, חקלאים אמריקאים התמודדו עם מחירי דגנים נמוכים, ירידה בהכנסות ובהשלכות מלחמת הסחר, במיוחד על יצוא פולי סויה לסין. פדרציית הלשכה לחקלאות האמריקאית מעריכה כי הפסדי היבולים עלולים להגיע ל-31 מיליארד דולר השנה ללא סיוע ממשלתי, הפסדים שעשויים להימשך עד 2027.
אבל ההפתעה האמיתית אינה טמונה במספרים עצמם, אלא באופן שבו העלויות מחולקות.
וושינגטון החלה את המלחמה עם איראן מתוך היגיון של הפעלת לחץ על טהרן, אך השיבוש במגזרי האנרגיה והתחבורה הוביל לחלוקת העלויות על פני שרשרת אספקה ​​עולמית: נפט, סולר, גז, דשנים, תחבורה, ייצור חקלאי, ובסופו של דבר, מזון. הפייננשל טיימס דיווח במקביל כי עלויות האנרגיה המוגברות כתוצאה מהמלחמה הפכו לאחד האיומים החדשים על האינפלציה בארצות הברית לקראת בחירות האמצע.
כאן טמונה נקודה חשובה: סנקציות ולוחמה כלכלית, בניגוד למה שאדריכליהן מדמיינים, אינן כלים חד-צדדיים. כאשר מדינה כמו ארצות הברית מנסה להגביל את רשת הסחר העולמית של מדינה אחרת, היא מתמודדת עם תגובת נגד כלכלית שפוגעת גם בחלק מכלכלתה שלה.
המסלול הפוליטי של הסוגיה האיראנית הדגיש את הסתירה הזו ביתר שאת. לאחר שוושינגטון נכשלה בהשגת יעדיה הרצויות באמצעים צבאיים, ממשל טראמפ פנה לשלב הפוליטי והמשא ומתן, ובסופו של דבר הביא לחתימה על מזכר הבנות לעצירת הסכסוך ולקידום הסכם רחב יותר. אבל הבעיה החלה כאשר וושינגטון ניסתה לנצל את מזכר ההבנות כדי להפיק ויתורים שלא הצליחה להשיג באתר נזאני. גם 60 הימים שנקבעו במזכר ההבנות חלפו ללא הסכם סופי, וטראמפ הצהיר מאוחר יותר כי איראן אינה מוכנה לקבל את תנאיו.
כתוצאה מכך, וושינגטון פנתה שוב לכלי המוכר שלה: סנקציות, אך הפעם בקול רם תקשורתי גדול עוד יותר.
שר האוצר האמריקאי, סקוט בסנט, כינה את השלב הזה "יום הניצחון הכלכלי" ואיים להטיל סנקציות משניות על שותפות הסחר של איראן, מסין וטורקיה ועד איחוד האמירויות ועיראק, ולהוציא אותן מהמערכת הפיננסית של ארה"ב אם ימשיכו לשתף פעולה עם טהרן.
אבל גם כאן יש הבדל מהותי: ארצות הברית כבר לא עומדת בפני איראן מבודדת, אלא כלכלה עולמית מקושרת, שבה גורמים רבים מסרבים להכפיף את זכויותיהם המסחריות והכלכליות לתכתיבי וושינגטון.
תגובתה של סין הבהירה נקודה זו היטב. בייג'ינג איימה להגיב באותה מידה אם הסנקציות המשניות יורחבו כך שיכללו חברות סיניות. סין היא היבואנית הגדולה ביותר של נפט איראני, ואפילו סירובה של וושינגטון לפגוע במוסדות פיננסיים סיניים גדולים בחבילת הסנקציות החדשה מעיד על כך שהבית הלבן מבין שהעלות של חציית הקו האדום הזה עשויה להיות גדולה בהרבה מהלחץ על טהרן.
לפיכך, "הפוליטיזציה של המלחמה" אינה בהכרח משמעותה העברת העלויות לצד השני, אלא, במציאות, היא הובילה לחזרת העלויות למדינה שיזמה את הלחץ.
ייתכן שלחקלאי האמריקאי אין תפקיד בסכסוך האיראני-אמריקאי, אך כעת הוא יראה מחירים גבוהים יותר של סולר ודשנים בחשבון החקלאי שלו. הצרכן האמריקאי יראה את העלות הסופית של שרשרת האספקה ​​הזו בחנות. והפוליטיקאי האמריקאי יראה את העלות הזו משתקפת בקלפי.
נקודה אחרונה זו היא אולי החשובה מכולן. הפייננשל טיימס רואה כעת את משבר יוקר המחיה ואת הירידה בכוח הקנייה של האמריקאים (היכולת להרשות לעצמם) כגורמים מכריעים בבחירות האמצע בארה"ב, ומדבר על חוסר שביעות רצון נרחב בקרב הבוחרים מביצועיו הכלכליים של טראמפ.
באופן זה, מסלול הסוגיה האיראנית מראה שינוי משמעותי: מהתחום הצבאי, אחר כך מהתחום הפוליטי והמשא ומתן, ולבסוף מהתחום הכלכלי. אך בכל שלב, וושינגטון נתקלה באילוצים ובמכשולים שונים. בתחום הצבאי, איראן, באמצעות התנגדות בלתי צפויה, סיכלה את הצבא הגדול בעולם מלהשיג את יעדיו; ובמישור הפוליטי, מזכר ההבנות לא הצליח להפוך לכלי לכפיית דרישותיה של וושינגטון. כעת, בתחום הכלכלי, העולם אינו מוכן פשוט לוותר על זכויות הסחר שלו להחלטה חד-צדדית של ארצות הברית.
וכאן טמונה ההפתעה הגדולה:
גל ההלם האיראני עובר משוק האנרגיה אל לב ליבה של הכלכלה הפוליטית האמריקאית.
וושינגטון ביקשה לגרום לטהרן לשלם על המלחמה; אך בעולם שבו נפט, דשנים, מזון, סחר ופוליטיקה שלובים זה בזה, חלק מהעלות הזו מוטל כעת על החקלאים האמריקאים, על שולחנות האוכל האמריקאים, ובסופו של דבר, על הפוליטיקה הפנימית האמריקאית.
השאלה אינה עוד רק עד כמה הסנקציות ישפיעו על איראן, אלא: כמה קורבנות איראן צריכה להקריב בכלכלתה ובפוליטיקה הפנימית שלה כדי לעמוד בלחץ ולעמוד בכל תגמול איראני?