מלחמה כלכלית זו, או "יום הניצחון הכלכלי", המונח בו משתמש שר האוצר האמריקאי סקוט בסאנט כדי לתאר את השלב החדש של לחץ כלכלי על איראן, אינה רק שם לפעולת סנקציות. אם ההיגיון המוצהר של וושינגטון ייושם, צעד זה עלול להוות מבחן לעתיד המערכת הפיננסית העולמית. ממשל טראמפ דרש ממדינות וחברות בעלות קשרים פיננסיים לאיראן לבחור בין שמירה על יחסים עם טהרן לבין נשיאה בעלויות הסנקציות האמריקאיות. המטרה המוצהרת היא לנתק את גלגלי החיים הכלכליים של איראן.
במבט ראשון, אסטרטגיה זו נראית נועדה להכניס את איראן למצוקה כלכלית. אבל יש לכך תופעת לוואי חשובה: מדינות אחרות מודאגות יותר ויותר מכך שהסתמכות יתר על הדולר ועל התשתית הפיננסית הנשלטת על ידי ארה"ב עלולה, בנסיבות פוליטיות מסוימות, להפוך לסיכון גיאופוליטי. במילים אחרות, על ידי מינוף כוחה הפיננסי, וושינגטון מזכירה למדינות שגישה למערכת זו אינה בהכרח מערכת יחסים כלכלית ניטרלית, אלא יכולה לשמש ככלי לחץ.
כאן בדיוק ההתפתחויות בתוך מדינות ה-BRICS וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי (SCO) הופכות למפתחות. בשנים האחרונות, מדינות ה-BRICS אימצו גישה פרגמטית יותר על ידי הגברת השימוש במטבעות לאומיים בסחר ובהתיישבות, מתן אפשרות לקישור מערכות תשלום ופיתוח מכשירי תשלום חוצי גבולות. מסמכי BRICS מדגישים גם את השימוש המוגבר במטבעות מקומיים ופיתוח מנגנוני תשלום מהירים, זולים ונגישים יותר.
מגמה זו חשובה במיוחד בתוך ה-SCO, שם חברות רבות, בעודן חוות צמיחה בסחר פנים-אזורי, מתמודדות עם אתגר הסנקציות והגישה המוגבלת למערכת הפיננסית המערבית. לכן, התמריץ להתיישב במטבעות מקומיים ולהפחית את התלות בערוצי פיננסים הנשלטים על ידי המערב אינו רק בחירה אידיאולוגית, אלא במקרים מסוימים הכרח מעשי להפחתת סיכונים. הדוגמה של רוסיה וסין מספקת דוגמה מעשית מובהקת לכך. מוסקבה ובייג'ינג צמצמו משמעותית את חלקו של הדולר בסחר הדו-צדדי בשנים האחרונות. בנובמבר 2025, שר האוצר הרוסי הודיע כי 99.1% מהסדרי הסחר בין רוסיה לסין נערכו ברובלים וביואן. התפתחות זו לא נבעה אך ורק מהחלטה פוליטית "נגד דולריזציה" של הדולר; סנקציות מערביות נגד רוסיה גם הגדילו את עלות השימוש בערוצי פיננסים מערביים, ובכך תמרצו את שתי המדינות לפתח מנגנוני תשלום והסדר עצמאיים.
תפקידה של סין בתהליך זה חורג מעבר להיותה שותפת סחר גרידא. היואן הפך לאחד הכלים החשובים ביותר של רוסיה להסדרים חיצוניים, ותלותה של הכלכלה הרוסית במטבע הסיני גדלה במידה ניכרת מאז הטלת הסנקציות המערביות. לכן, הניסיון הרוסי והסיני מדגים כי ניתן להפוך "מטבע מקומי" מסלוגן פוליטי בלבד לכלי סחר אמיתי כאשר הוא מגובה בנפח סחר משמעותי, מערכת בנקאות חזקה, נזילות, קווי אשראי ותשתית תשלומים חזקה.
מנקודת מבט זו, הלחץ האמריקאי החדש על איראן עשוי לשלוח מסר שונה לחברי ארגון שיתוף הפעולה של בריקס (BRICS) ושנגחאי: אם איראן היא מטרה ללחץ פיננסי חיצוני כיום, איזו ערובה יש לכך שמדינה אחרת לא תהיה מטרה מחר עקב חילוקי דעות פוליטיים עם וושינגטון?
שאלה זו עשויה לעודד מדינות לגוון את מקורות המימון שלהן. המטרה עשויה לאו דווקא להיות "חיסול הדולר", אלא להפחית את "סיכוני התלות בדולר". בתהליך, מדינות עשויות להגיע בו זמנית למסקנה כי אין להסתמך על ערוץ יחיד לכל הסחר, הרזרבות והתשלומים החיצוניים שלהן.
מנקודת מבט זו, ניתן לראות את "היום הכלכלי המכריע" של טראמפ כיותר מאשר רק פעולה נגד איראן; הוא עשוי להפוך למבחן לפיצול המואץ של המערכת הפיננסית העולמית. ככל שהסנקציות המשניות הופכות לנפוצות יותר, התמריץ למדינות היעד למצוא דרכים חלופיות גובר.
האירוניה היא שארה"ב משתמשת בדולר ובגישתה לרשת הפיננסית כמנוף לשמירה על הדומיננטיות הפיננסית שלה; אך אותו מנוף עשוי לתמרץ מדינות אחרות לבנות "נתיבים חלופיים" כעת בציפייה להיות מטרה בעצמן.
בתרחיש כזה, מדינות ה-BRICS וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי עלולים להפוך מאידיאולוגיות פוליטיות גרידא לרשת יעילה ומעשית יותר למסחר במטבעות מקומיים, כאשר הניסיון הרוסי והסיני משמש מודל לחברות הנותרות. לפיכך, התוצאה ארוכת הטווח של "יום כלכלי מכריע" זה עשויה לא להיות סופו של הדולר, אלא צמצום הדרגתי של המונופול שלו במגזרים מסוימים של הסחר העולמי ומעבר לארכיטקטורה פיננסית רב-ערוצית ורב-קוטבית.
במילים פשוטות: וושינגטון שואפת לבודד את איראן מהמערכת הפיננסית העולמית על ידי הפיכת הדולר לנשק, אך הדבר עלול גם לתמרץ מדינות אחרות לבנות רשת פחות תלויה בדולר.
נור ניוז