בעוד שטראמפ וואנס דיברו בעבר על כניסה לשלב חדש במלחמה נגד איראן, ובפרט "מלחמה כלכלית", גם שר האוצר האמריקאי, סקוט בסאנט, הכריז על תחילתה של מה שכינה "המתקפה הפיננסית הגדולה ביותר בהיסטוריה נגד איראן", ואיים לבודד ולהטיל סנקציות על מדינות העומדות לצד טהרן. גישה זו מדגימה שלאחר כישלונותיה של וושינגטון בזירות הצבאיות והדיפלומטיות, היא מחויבת כעת להפעיל לחץ כלכלי כדי לערער את חוסנה של החברה האיראנית ולהצית מחדש את חוסר שביעות הרצון העממית.
האזור עומד בפני בחירה היסטורית.
ארצות הברית נכנסה לזירה זו, בעוד שאיראן, מדינה בעלת שטח עצום, יכולות פנימיות אדירות וניסיון רב במלחמות וסנקציות, אינה ניתנת להשתלטות בקלות על ידי מצור כלכלי. לכן, צעד זה של וושינגטון עשוי להעיד יותר על ניצחון פוטנציאלי מאשר על מאבק יקר להגשמת חלום שאפילו האמריקאים עצמם אינם בטוחים לגביו.
המציאות היא שלא ניתן להטיל מצור כלכלי יעיל ללא תמיכת שכנותיה של המדינה המכוונת, שכן קשרי הסחר, הביטחון והכלכלה העמוקים והרחבים ביותר נוצרים בין מדינות שכנות. יתר על כן, בעוד שהמלחמה הכלכלית נגד איראן נראית כלכלית במהותה, יישומה, במיוחד ברמה האזורית, הוא ביטחוני וצבאי במהותה; החל מלחץ על נתיבי הסחר והספנות הימיים ועד להפעלת לחץ על מדינות שכנות.
דבר זה מציב בפני מדינות האזור בחירה מכרעת: או להשתתף בתוכנית שעלולה לסכן את ביטחונן ואת כלכלתן, או לנוע לעבר מערכת רב-לאומית שבה אינטרסים משותפים מחליפים כניעה למעצמה רב-לאומית.
הורמוז: קו המפריד בין כלכלה לביטחון
בנסיבות אלה, תגובת איראן אינה יכולה להיות כלכלית גרידא. אזהרתו האחרונה של האלוף מוחסן רזאאי כי השתתפות או תמיכה של כל מדינה במלחמה הכלכלית של ארה"ב נגד העם האיראני תיחשב כמעשה עוינות שולחת מסר ברור לאזור: ביטחון וכלכלה אינן קטגוריות נפרדות.
הוא גם הזהיר כי אם המלחמה הכלכלית תימשך, לא תיוצא אפילו טיפה אחת של נפט ממצרי הורמוז או מכל מקום אחר במפרץ הפרסי. יש להעריך עמדה זו לאור החשיבות האסטרטגית של מצר הורמוז ותלות הכלכלה העולמית בביטחון נתיב מים זה.
ההכרזה על הגבלות על ספינות המפרות את ההסדרים האיראניים הקיימים למעבר במצרי הורמוז מדגימה כי טהרן משרטטת קווים אדומים נגד כל השתתפות אזורית בקמפיין הלחץ הכלכלי. לכן, הרעיון שמדינות אזוריות יכולות להתייצב לצד וושינגטון נגד איראן מבלי לשלם מחיר הוא רעיון מסוכן ורחוק מהמציאות הגיאופוליטית של האזור.
מבחן גדול לסדר העולמי
אך היקף העימות הזה אינו מוגבל לאזור. בסנט הזהיר במפורש כי כל מדינה שתפעל כקו חיים פיננסי עבור איראן תתמודד עם תוצאות הבידוד, והוא טען כי הדרך לשגשוג בר-קיימא עבור מדינות הקושרות את גורלן לטהראן תיסגר.
שיח זה הופך למעשה את המלחמה הכלכלית נגד איראן למבחן לעולם כולו; מבחן בין שני נתיבים: מערכת חד-צדדית המבוססת על רצון וושינגטון, או מערכת רב-צדדית שבה מדינות יכולות לקדם את האינטרסים הלאומיים שלהן באופן עצמאי מלחצים של כל כוח הגמוני.
בצד אחד של משוואה זו ניצבת איראן, אשר נשענת על חוסנה הכלכלי, יכולותיה הפנימיות ומיקומה הגיאו-אסטרטגי במצרי הורמוז, ומבקשת לקדם מערכת רב-צדדית עצמאית מהגמוניה. מצד שני, ארצות הברית מנסה למנוע ממדינות אחרות להתקרב לטהרן ולהצטרף למנגנונים כלכליים עצמאיים על ידי הצגת איראן כמודל כושל.
בחירה שחורגת מעבר לאיראן: תוכנית זו אינה מכוונת רק לסין, רוסיה או לשותפותיה הקרובות של איראן; חברות ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי, קבוצת BRICS, האיחוד הכלכלי האירו-אסיאתי, ובסופו של דבר כל המדינות המעוניינות לשמור על עצמאותן הכלכלית, עומדות בפני בחירה היסטורית.
אם מדינות יעמדו בפני הלחץ האמריקאי לפתח יחסים עם איראן ויכירו בניהול איראן את מצר הורמוז כחלק ממשוואת הכוח האזורית, הן יכולות לתרום לעיצוב מערכת רב-צדדית ועצמאית יותר. אחרת, התייצבות לוושינגטון עלולה לחשוף אותה לעלויות משמעותיות בו זמנית: ההשלכות הביטחוניות של צעדי הנגד של איראן והסתבכות עמוקה יותר במבנה החד-צדדי בראשות ארה"ב.
כיום, הנושא כבר אינו רק מלחמה כלכלית נגד איראן, אלא עניין של בחירת המסלול העתידי של הכלכלה והביטחון העולמיים. התנגדותה של איראן ללחץ האמריקאי עלולה להפוך למבחן מכריע לסיום ההגמוניה האזורית שלה ולתנועה לעבר מערכת שבה ריבונותן של מדינות גוברת על רצון המעצמות הדומיננטיות.
נור ניוז