על רקע מאמציה הבלתי פוסקים של אמריקה לערער את יציבות הביטחון העולמי, ובעוד דעת הקהל ממשיכה להתמודד עם השלכות המיליטריזם של המערב - מאוקראינה ועד למפרץ הערבי, שלא לדבר על הכיבוש והפשעים שטרם בוצעו על ידי הישות הציונית - סין מגדירה מחדש אט אט את תפקידה הביטחוני, בנוסף לתפקידה הכלכלי, בתוך המערכת הבינלאומית. התפתחות זו ניכרת בהתרחבות המעורבות הצבאית של בייג'ינג עם מדינות, אפילו בתוך המחנה האמריקאי המסורתי.
שותפות אמריקאיות עוקפות את ההגמוניה הביטחונית של וושינגטון
ביום שבת, מצרים וסין החלו בתרגילי אוויר משותפים, שכונו "נשרים ציוויליזציה 2026", במספר בסיסי אוויר מצריים. במקביל, משרד ההגנה הסיני הכריז על תרגילים משותפים בין כוחות האוויר הסינים והאמירייטים, המכונים "מגן הבז 2026", בעיר חוטאן. תרגילים אלה, הנמשכים מסוף אוגוסט ועד אמצע ספטמבר, כוללים סימולציות פיקוד, אימוני טיסה ותרגילי מבצע משותפים.
בהתחשב ביחסים האסטרטגיים בין מצרים, איחוד האמירויות הערביות וארצות הברית, התפתחויות אלה אינן רק אירועים צבאיים; הן עשויות גם להצביע על ספקות גוברים בקרב בעלות בריתה של וושינגטון לגבי יעילותו של מודל הביטחון האמריקאי. התעקשותה של אירופה על חיזוק ביטחונה הפנימי, מאמצי מדינות האזור ליצור בריתות עצמאיות והרחבת הקשרים הצבאיים עם מעצמות המזרח מדגישים את השינוי ההדרגתי הזה.
המלחמה שניפצה את חלום הביטחון האמריקאי
על ידי פתיחת מלחמה נגד איראן, וושינגטון ביקשה לבסס מחדש את תפקידה כערבה הבלתי מעורערת לביטחון האזורי, החל מביטחון צבאי ועד אנרגיה ומשלוח. עם זאת, התנגדותה של איראן ויכולתה הפנימית לשלוט במצרי הורמוז ולתקוף בסיסים, אינטרסים ומטרות אמריקאיות באמצעות טילים ורחפנים מתוצרת מקומית הציבו אתגר רציני לתפיסה זו.
מצד שני, הכרתו של טראמפ בכך שהאינטרסים של מדינות אחרות באזור אינם בראש סדר העדיפויות של ארצות הברית בהשוואה לעקרון "ישראל תחילה", יחד עם חשיפת הפגיעויות הביטחוניות של וושינגטון, פגעו באמון של חלק מבעלות בריתה של המדינה. מדינות ערב, שהתקרבו לסין ולרוסיה מבחינה פוליטית וכלכלית בשנים האחרונות, מראות סימנים לכך שהשינוי הזה מתרחב גם לתחום הצבאי.
בהקשר זה, ניתן לראות את התרגילים הצבאיים הסיניים עם מצרים ואיחוד האמירויות הערביות כחלק ממגמה שבה מדינות באזור, במקום להסתמך אך ורק על המטריה הביטחונית האמריקאית, מבקשות לגוון את שותפותיהן האסטרטגיות.
בייג'ינג: מביטחון שולי לכוח עולמי
במשך שנים, סין התמקדה בעיקר בכלכלה כאבן הפינה של מדיניות החוץ שלה, תוך הימנעות ממעורבות ישירה בסכסוכים פוליטיים וצבאיים יקרים. עם זאת, הלחץ המערבי הגובר על המדינה - החל מסוגיית טייוואן וסכסוכי ים סין הדרומי, ועד להתעצמות הצבאית הגוברת של יפן, שיתוף הפעולה הביטחוני של ארה"ב עם דרום קוריאה ואוסטרליה, ומאמצים להרחבת ההשפעה המערבית במזרח אסיה - שינה את חישוביה של בייג'ינג.
בנוסף לחיזוק מנגנונים כמו קבוצת BRICS וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי, סין גם הרחיבה את תפקידה הפוליטי; מתיווך בין איראן לערב הסעודית ועד לפיתוח יחסים עם מדינות ערב, תמיכה במולטי-צדדיות במועצת הביטחון ואימוץ עמדות ביקורתיות יותר כלפי הכיבוש הישראלי.
עריכת תרגילים צבאיים עם איראן, פקיסטן ורוסיה, וכעת עם מצרים ואיחוד האמירויות הערביות, יחד עם נכונותה המוצהרת של בייג'ינג לסייע בהרגעת משבר מיצרי הורמוז, מדגימה כי ביטחון אינו עוד מושג שולי עבור סין; הוא הפך בהדרגה למרכיב מהותי בתפקידה הגלובלי.
הסדר החדש; מחד-צדדיות למולטי-צדדיות
יש לבחון את ההתפתחויות הללו בהקשר רחב יותר של הסדר הבינלאומי המשתנה. המיליטריזם המתמשך של אמריקה, התעקשותה על חד-צדדיות והעלויות המופרזות של תלות ביטחונית אילצו מדינות רבות להעריך מחדש את חישוביהן.
בינתיים, חוסנה של איראן ויכולתה לשמור על עצמאות אסטרטגית ולעמוד בלחץ מצד מעצמות גדולות יכולות להסביר חלק מהשינוי העולמי הזה: מודל המבוסס על הסתמכות רבה יותר על יכולות פנימיות, גיוון שותפים ביטחוניים והתרחקות מתלות מוחלטת במעצמה אחת.
בהקשר זה, התמרונים הסיניים עם מצרים ואיחוד האמירויות הערביות אינם רק תרגילים צבאיים; הם עשויים גם להעיד על שינוי הדרגתי במאזן הכוחות. שינוי זה החל עם שחיקת האמון בביטחון האמריקאי והוא מתקדם לעבר היווצרות של מערכת עצמאית ומולטי-צדדית יותר המבוססת על דינמיקת כוחות עולמית חדשה.
נור ניוז