בהכרזה על מה שהוא מכנה "מלחמה כלכלית" חסרת תקדים נגד איראן, נראה כי דונלד טראמפ מעביר את מוקד העימות מאיראן למגזר אחר בכלכלה העולמית. וושינגטון כבר לא רק מבקשת להפעיל לחץ על טהרן; מטרתה החדשה היא לאלץ מדינות בעלות קשרי סחר עם איראן לבחור בין שמירה על קשריהן הכלכליים לבין קבלת העלויות שמטילה ארצות הברית.
בעוד ששינוי זה עשוי להיראות כצעד להגברת הלחץ על איראן, בפועל הוא עלול להרחיב את היקף הסכסוך לאזורים הרחק מעבר לטהרן. איראן היא חלק מרשת של קשרים כלכליים ופוליטיים, שאחד החשובים שבהם הוא סין, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. הודו, רוסיה, טורקיה, עיראק, פקיסטן, מדינות מרכז אסיה ומספר כלכלות אזוריות מקיימות גם קשרי סחר, אנרגיה או מעבר עם איראן.
כמובן, סין מציבה את המבחן המשמעותי ביותר. בייג'ינג היא יבואנית הנפט האיראני הגדולה ביותר, ורוכשת כ-1.38 מיליון חביות ביום. לכן, אם וושינגטון מתכוונת ליישם את מדיניותה החדשה עד תום, היא תעמוד בהכרח בפני עימות עם סין. אבל הבעיה אינה רק על היקף הסחר. אם סין תקבל את העובדה שנשיא ארה"ב מכתיב את יחסיה הכלכליים עם מדינה שלישית, הדבר ייצור תקדים שעלול לשמש נגד בייג'ינג עצמה בעתיד.
מסיבה זו, הנושא משתרע מעבר לאיראן ולארצות הברית. טראמפ דורש למעשה מהמעצמות הגדולות להתאים חלק ממדיניותן הכלכלית להחלטותיה של וושינגטון. דרישה זו ממעצמות כמו סין, רוסיה והודו אינה רק עניין מסחרי; היא קשורה לעצמאותן האסטרטגית ולמקומן בסדר העולמי.
דבר זה מדגיש את חשיבות חברותה של איראן בקבוצת BRICS ובארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי (SCO). איראן היא חברה מלאה ב-SCO מאז 2023, והארגון מונה כיום עשר חברות, ביניהן סין, רוסיה, הודו, פקיסטן ואיראן. עמדותיה הרשמיות של SCO סטו ממדיניותה של וושינגטון בחודשים האחרונים. הצהרה שפרסם שרי החוץ של SCO ביולי גינתה את התקיפות הצבאיות על איראן והדגישה את הצורך לפתור סכסוכים בערוצים פוליטיים ודיפלומטיים.
מצב דומה קיים בתוך קבוצת BRICS. בשנים האחרונות, קבוצה זו הפכה ממסגרת כלכלית מוגבלת לאחד הסמלים המשמעותיים ביותר של המאמצים לכינון סדר עולמי רב-קוטבי. לכן, אם וושינגטון תנסה ללחוץ על חברי קבוצה זו לנתק או להגביל את הקשרים הכלכליים עם איראן, היא תסתבך בטעות עם פלח במשטר עצמו המבקש שחרור מההגמוניה של הכללים האמריקאים החד-צדדיים.
כאן טמונה הסכנה שבתוכניתו של טראמפ. כדי להחליש את הכלכלה האיראנית, ארצות הברית תצטרך להפעיל לחץ על מדינות אחרות; אך ככל שיותר מדינות יהיו מעורבות, כך גדל הסיכוי שהסנקציות נגד איראן יסלמי לסכסוך כלכלי בין ארצות הברית לכלכלות הגדולות בעולם.
מנקודת מבט זו, המדיניות החדשה של וושינגטון מכילה סתירה חמורה. ארצות הברית רוצה לבודד את איראן, אך כדי להשיג זאת, עליה להפעיל לחץ על מדינות שהן עצמן שחקניות משמעותיות בכלכלה העולמית. לחץ על סין עלול לעורר תגובה מצד בייג'ינג; לחץ על הודו וטורקיה עלול להעלות את עלות היחסים הכלכליים עם וושינגטון. והכנסת רוסיה למשוואה הופכת את הסוגיה האיראנית לחלק מתחרות רחבה יותר בין רוסיה לארצות הברית.
מצב זה מגיע בתקופה בה ארצות הברית עצמה מתמודדת עם לחץ כלכלי ניכר. עליית מחירי הנפט והסחורות, לחצים אינפלציוניים, תשואות גבוהות של אג"ח ממשלתיות ועלויות הלוואות ממשלתיות גוברות, כל אלה מאתגרים את יכולתה של ארצות הברית לעמוד בלחצים. ככל שהמלחמה הכלכלית מתרחבת, כך גדל הסיכוי שהכלכלה האמריקאית תישא בחלק מעלויותיה.
לכן, אולי השינוי המשמעותי ביותר במדיניותו האחרונה של טראמפ אינו חומרת הסנקציות, אלא השינוי בהיקף הסכסוך. וושינגטון עברה ממלחמה עם איראן להפעלת לחץ על הרשת הכלכלית הסובבת אותה - רשת הכוללת את הכלכלות העיקריות של המזרח והדרום, קבוצת BRICS וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי.
בנסיבות אלה, הסכסוך כבר אינו רק על יכולתה של איראן לעמוד בלחץ האמריקאי, אלא הפך למבחן ליכולתה של אמריקה לכפות את הכללים הכלכליים שלה על עולם רב-קוטבי. כדי לשבור את הלולאה הכלכלית האיראנית, טראמפ ייצור למעשה מעגל רחב יותר של סכסוך סביבו - מעגל שבו סין אינה השחקנית היחידה, וחלק ניכר מהכלכלות הגדולות בעולם יצטרכו להחליט עד כמה הן יעמדו בכללי וושינגטון.
נור ניוז