בימים האחרונים, המתיחות בין ישראל לטורקיה נכנסה לשלב חדש וחסר תקדים, המסמן את אחד העימותים הפוליטיים החמורים ביותר בין שני הצדדים מאז שהציונים הכירו ברצח העם הארמני. התקיפות האוויריות הישראליות על בסיס הצבאי אבו אל-דוהיר בצפון מערב סוריה, בתירוץ של התמודדות עם הרחבת הנוכחות הצבאית הטורקית, החריפו את המחלוקות הללו. בעקבות הצהרותיו של רג'פ טאיפ ארדואן, פרסם משרד נתניהו הצהרה חריפה בה האשימה את אנקרה בניסיון לערער את היציבות באזור, האשמה שטורקיה ראתה כחסרת כל בסיס היסטורי או פוליטי רציני. אנקרה גם פתחה בהליכים משפטיים כדי לבקש הודעת אינטרפול אדומה לנתניהו.
בהקשר זה, יחיאל לייטר, שגריר ישראל בארצות הברית, טען כי תל אביב קיבלה מידע המצביע על כוונתה של טורקיה להרחיב משמעותית את נוכחותה הצבאית בסוריה. שר הביטחון הישראלי ישראל כץ האשים גם את ארדואן בגרירת טורקיה ל"הרפתקאות מסוכנות בסוריה". עמדות אלה אינן רק סכסוך דו-צדדי, אלא עדות לתחרות על עתיד הביטחון הסורי ומאזן הכוחות באזור.
סוריה: כיסוי להרחבת הכיבוש
ישראל מנסה להצדיק את פעולותיה בסוריה בציטוט מיליטריזם טורקי, אך המציאות בשטח מספרת סיפור אחר. ההתקפה על בסיס אבו אל-דוחור, ההתקדמות לעבר תל אל-דוראיאט, הפשיטה על קוניטרה ופעולות קודמות, כולל ביסוס שליטתה ברמת הגולן הכבושה, הרחבת השפעתה לאזור הכפרי של דמשק ותפיסת גבעות החרמון האסטרטגיות, כולם חלק מסדרה של פעולות שכיבושן אינו ניתן להצדקה על ידי שום טענות ביטחוניות.
נראה כי הדגשת שמה של טורקיה, בחישוביה של תל אביב, משרתת מטרה החורגת מהסכסוך הביטחוני ועשויה להיות כיסוי להרחבת היקף הכיבוש בסוריה. דרך זו מובילה בסופו של דבר להגעה לגבול עיראק כחלק מתוכניות ההתפשטות של המשטר. לכן, הסוגיה הבסיסית אינה נוכחותה של טורקיה, אלא המשך הכיבוש על ידי משטר שאינו רואה בגבולות גיאוגרפיים מכשול לפרויקט ההתפשטות שלו.
נתניהו והצורך באויב חדש
ערב הבחירות לכנסת, מצבו של נתניהו נראה רעוע מתמיד. כישלונו בהשגת רבות מהיעדים המוצהרים של מלחמותיו, מעזה ועד איראן, יחד עם החמרת המשברים הכלכליים והחברתיים, שחיקת סמכותו הצבאית, לחצים פנימיים גוברים וחוסר שביעות רצון בינלאומי נרחב מתפקודו של המשטר, פגעו קשות במעמדו הפוליטי.
בנסיבות כאלה, כאשר היכולת לנהל מלחמה חדשה מוטלת בספק, יצירת משבר אינה בהכרח פירושה השתתפות במלחמה ישירה. לעיתים, יצירת סביבה ביטחונית בלבד, הדגשת האיום החיצוני ושחזור תחושת חוסר ביטחון יכולים להפוך לכלי לחיזוק זרמים קיצוניים ולסלילת הדרך להישרדותו הפוליטית של נתניהו. יצירת אויב קבוע היא חלק ממנגנון זה.
הסכם תלת-צדדי: מבחן לביטחון אזורי
פעולותיה של ישראל נגד סוריה וטורקיה העמידו את הסכם הביטחון התלת-צדדי בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן במבחן אמיתי. אחד מעמודי התווך החשובים ביותר של הסכם זה הוא תמיכה הדדית אל מול איומים צבאיים. נותר לראות באיזו מידה התחייבות זו תתורגם לצעדים מעשיים במקרה של איום ממשי על מי מהחברות.
סירובן של ערב הסעודית ופקיסטן לספק תמיכה יעילה לטורקיה עלול להטיל ספק קשות באמינותה של ברית זו ובכדאיות הקמת מנגנוני ביטחון חדשים באזור. ביטחון הופך למשמעותי באמת רק כאשר, בעתות משבר, הוא חורג מהצהרות והסכמים גרידא על הנייר.
מצד שני, התנהגות המערב חשפה שוב את הפער בין מילים למעשים. מדינות אירופה הגבילו את עצמן במידה רבה לגינוי התנחלויות ולא הציעו תגובה הולמת לכיבוש ולאיומי המשטר נגד סוריה וטורקיה. במהלך ביקורו בטורקיה, העלה טראמפ את סוגיית התמיכה באנקרה ומכירת מטוסי קרב מדגם F-35, אך בסופו של דבר דרש שהמתחים לא יסלמי לפעולה צבאית נגד האינטרסים האמריקאים בסוריה ובאזור - גישה המדגימה כי העדיפות היא שמירה על האינטרסים של וושינגטון על חשבון הביטחון האזורי.
ההתפתחויות האחרונות הוכיחו שוב כי המערב אינו מושיע השלום, אלא, במקרים רבים, חלק מהבעיה. תחת עקרון "ישראל תחילה", ביטחון מדינות אחרות באזור נדחק לשוליים. בהקשר זה, הכיבוש המתגבר בסוריה והאיום המחודש העומד בפני טורקיה מדגישים את תוקפן של אזהרות תנועת ההתנגדות בנוגע לאופייה המאיים של הישות הציונית על ביטחון האזור כולו.
בנסיבות אלה, הפתרון אינו טמון בהסתמכות על הבטחות של כוחות חיצוניים, אלא בחתירה לביטחון פנימי עצמאי המבוסס על עוצמה פנימית. האזור יכול להימלט ממעגל המשברים כאשר מדינותיו יפסיקו לקשר את ביטחונן לרצון הגורמים החיצוניים, יגדירו מחדש את הנוכחות הצבאית הזרה ויאמצו עמדה עצמאית ומתואמת נגד כיבוש ותוקפנות. ניסיונה של איראן בהסתמכות על יכולות ההגנה הפנימיות שלה וניהולה החכם של המשאבים האסטרטגיים של האזור מדגימים כי ביטחון עצמאי אינו מטרה רחוקה, אלא דרך בת קיימא.
נור ניוז