במסרו האחרון, דונלד טראמפ הכריז על תחילתה של מה שכינה "המבצע הכלכלי ההרסני ביותר שנערך אי פעם נגד כל מדינה", וכתב: "זו תהיה לוחמה כלכלית ובידוד בקנה מידה שלא נראה כמותו מעולם". הוא איים ב"השלכות כלכליות חמורות" על כל מדינה שתאפשר למוסדות הפיננסיים שלה, לחברות, לשדות תעופה או לסוכנויות ממשלתיות לספק "כל סוג של תמיכה" לאיראן. טראמפ גם כיוון את תשומת ליבו למכירות נפט, קווי חליפין, העברות כספים, החלפת מטבעות, רישומי משלוח וחברות קש, וסיכם: "זה יהיה יום הניצחון".
מבחינה צבאית, המונח "יום הניצחון" מתייחס ליום בו מתחילה מבצע גדול ומכריע. עבור הציבור הרחב, זה מעלה את דימוי ה-6 ביוני 1944, היום בו החלו נחיתות נורמנדי ופלישת בעלות הברית לאירופה. לכן, כאשר טראמפ מדבר על "יום הניצחון", הוא מתייחס לתחילתה של מתקפה כלכלית מקיפה על איראן - מתקפה שתשתמש בסנקציות, נפט, בנקאות, ספנות ולחץ על רשתות פיננסיות במקום טילים ופצצות.
אבל מאחורי הרטוריקה העוינת הזו מסתתרת אמת משמעותית יותר: טראמפ עדיין חוזר על אותה טעות שעשה ב-29 במרץ.
באותו יום, ארצות הברית וישראל פתחו במלחמה בהנחה שתגובתה, חוסנה ואמצעי הנגד של איראן נחלשו קשות, וכי מכה צבאית עוצמתית תכריח את טהרן לקרוס או לסגת ולקבל את רצון וושינגטון. טראמפ אף הרחיק לכת וטען שהוא יבחר את מנהיגה העתידי של איראן! עם זאת, המלחמה הכוללת והאינטנסיבית עם איראן לא רק שלא הצליחה להביא לתוצאה שוושינגטון חזתה, אלא שטראמפ, עם כישלונה הצבאי של אמריקה, חזר ל"לוחמה כלכלית" במקום להכריז על ניצחון, תוך הדהוד לטקטיקות של קודמיו שמתחו ביקורת חריפה על לוחמה כזו.
שינוי זה כשלעצמו מצביע על שינוי בשטח. טראמפ, שהיה אמור לשנות את המשוואה עם איראן באמצעות כוח צבאי, חזר כעת לאותם כלים של סנקציות ולחץ כלכלי. ההבדל המכריע, עם זאת, הוא שהפעם הוא העריך פחות את יכולותיה של איראן ונכנס לטריטוריה לא מוכרת.
מצד שני, לא ניתן להתעלם מעלויותיה של דרך פעולה זו עבור אמריקה. החוב הלאומי של ארה"ב עבר את רף ה-40 טריליון הדולר, ועלות תשלומי הריבית על החוב הפכה לאחד הסעיפים הכבדים ביותר בתקציב הפדרלי, מה שמציב אתגר רציני למבנה הפוליטי, הכלכלי ואפילו הצבאי של ארצות הברית. במקביל, שוק האנרגיה האמריקאי נמצא תחת לחץ ניכר. מחירי הסולר הגיעו לכ-5.47 דולר לגלון, קרובים לשיא היסטורי. הפייננשל טיימס דיווח כי עליית מחירי הסולר מגדילה את עלויות התחבורה, החקלאות והייצור, ובכך מעבירה לחצים אינפלציוניים לכלל הכלכלה.
סולר הוא קריטי יותר מבנזין בשל הקשר הישיר שלו לעלות הובלת סחורות, משאיות, ציוד חקלאי, ציוד בנייה ושרשרת ההפצה. לכן, עליית מחירו לא רק פירושה עלויות דלק גבוהות יותר, אלא גם מובילה לעלייה בעלויות הייצור וההובלה, מה שבסופו של דבר מעלה את מחירי הצרכן. עם בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס המתקרבות, לחץ זה יגבה מחיר פוליטי כבד מממשל טראמפ. מחירי הבנזין הגבוהים העמיסו על משקי הבית האמריקאים, וההערכה היא כי צרכנים אמריקאים יישאו בעלויות נוספות של עשרות מיליארדי דולרים.
במובן זה, "יום כלכלי מכריע" זה אינו בהכרח עדות לכוחו של טראמפ, אלא אינדיקציה ברורה לניסיונותיו לפצות על כישלונות צבאיים. בהתחשב בחישוביו השגויים של יכולותיה הכלכליות של איראן, רשתות הסחר שלה וחוסנה, כמו גם בחישוביו השגויים של יכולותיה הצבאיות לפני המלחמה, המהלך האחרון שלו בוודאי לא יניב את התוצאה הרצויה עבור וושינגטון.
טראמפ העריך בעבר בחסר את יכולתה של איראן להגיב, מה שהוביל למלחמה שלא השיגה את יעדיו הפוליטיים המוצהרים ובה ספג תבוסה מוחצת. כעת, הוא חוזר על אותה טעות בצורת "מלחמה כלכלית".
הפעם, המציאות באיראן שונה באופן משמעותי מחישוביו של טראמפ, ו"יום הניצחון הכלכלי" הזה אינו יום של כניעה איראנית, אלא תחילתו של הכישלון השני של האסטרטגיה של טראמפ והסלמה של המשבר עבורו, ערב בחירות שבהן הכלכלה ומחירי הדלק עשויים להיות בין הנושאים המכריעים ביותר.
נור ניוז