על רקע גל דיווחים על דלדול מלאי הנשק האמריקאי וביקורת פנימית גוברת על המדיניות האגרסיבית של ממשל טראמפ, הפיקוד המרכזי של ארה"ב (CENTCOM) הודיע על תוכנית להקמת "כוח רחפנים רב-לאומי ראשון". לכאורה, התוכנית נראית כיוזמה לחיזוק ביטחונן של בעלות בריתה של וושינגטון, אך בליבתה, ניתן לראות אותה כאינדיקציה לניסיון של אמריקה להגדיר מחדש את נוכחותה הצבאית באזור ולהעביר חלק מעלויות נוכחות זו על אחרים.
כוח תקיפה פלקון: מטריית ביטחון או ארגון מחדש של הנוכחות האמריקאית?
על פי הודעה של פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) ב-13 באוגוסט, החל תהליך הקמת כוח בשם פלקון סטרייק, או "כוח תקיפה פלקון", הכולל כוחות אמריקאים ושותפים אזוריים. כוח זה לא יוגבל לרחפנים, אלא יכלול גם כלי טיס בלתי מאוישים וכלי שיט המסוגלים לפעול באוויר, על פני המים ותת-ימיים. CENTCOM הודיעה גם כי תזמין מדינות באזור להצטרף לפרויקט, מבלי לחשוף את שמות החברים הפוטנציאליים.
במבט ראשון, יוזמה זו עשויה להיתפס כניסיון ליצור ארכיטקטורת ביטחון משותפת; עם זאת, עיתוי התוכנית והנסיבות העומדות בפני ארצות הברית מעלים שאלות חשובות יותר. האם וושינגטון מבקשת ליצור מנגנון ביטחון חדש, או שהיא מנסה למלא פערים ביכולותיה הצבאיות באמצעות שימוש בטכנולוגיות וכוח אדם זולים יותר משותפיה?
דלדול עתודות ועלות שיש לחלוק
תוכנית הפיקוד המרכזי של ארה"ב הוצגה על רקע דיווחים רבים על הצטמצמות מלאי הטילים האמריקאים לטווח ארוך והקושי להחליף אותם במהירות, דבר שהפך לאחד האתגרים המשמעותיים ביותר העומדים בפני וושינגטון. המלחמה עם איראן והעלויות המופרזות של תמיכה צבאית בישראל עוררו גם דיונים בתוך ארצות הברית על אופן הקצאת משאבי ההגנה וההשלכות על יכולת ההרתעה של המדינה.
מנקודת מבט זו, השימוש ברחפנים ובמערכות בלתי מאוישות עשוי להיות אטרקטיבי עבור ארצות הברית בשל עלויות התפעול הנמוכות יותר שלהם והסיכון האנושי בהשוואה למערכות קונבנציונליות מסוימות. עם זאת, אם מדינות אחרות יתרמו ציוד, תשתיות, כוח אדם ועלויות תפעול, הגבול בין "שיתוף פעולה ביטחוני" לבין "העברת עלות הביטחון של ארה"ב לבעלות בריתה" יטשטש.
זה גם מתיישב עם גישתו הכללית של טראמפ לחלוקת עלויות ביטחון, לפיה בעלות ברית של ארה"ב נושאות חלק גדול יותר מהוצאות הביטחון והנוכחות הצבאית של ארה"ב. לפיכך, ניתן לראות את מבצע "מכת פלקון" כחלק ממגמה רחבה יותר שבה וושינגטון מבקשת לחלק את עלות תחזוקת הארכיטקטורה הביטחונית שלה בין שותפותיה.
בעלות הברית כבר לא שוכרות כוחות ביטחון.
אבל האתגר הגדול ביותר אינו רק כלכלי; ליבת הבעיה טמונה באמון. מדיניות ארה"ב בשנים האחרונות, ובמיוחד גישת "ישראל תחילה" והשימוש ביכולות צבאיות אזוריות בסכסוכים, העלו שאלות בקרב בנות ברית רבות בנוגע לשאלה האם הנוכחות האמריקאית היא ערובה אמיתית לביטחונן או שמא היא עלולה להפוך לגורם בהתדרדרותן למשברים.
באירופה, הדיון על חיזוק יכולות ההגנה באופן עצמאי מארה"ב ונאט"ו התעצם, ובמערב אסיה, הסכמים והסדרים ביטחוניים אזוריים, כולל שיתוף פעולה בין ערב הסעודית, פקיסטן וטורקיה, מצביעים על מאמצים מצד מדינות מסוימות לגוון את אפשרויות הביטחון שלהן. בנסיבות אלה, כל יוזמה חדשה מוושינגטון תעמוד בהכרח בפני שאלה מהותית: מדוע מדינות צריכות להמשיך להסתמך על מעצמה הסתבכה במשברים פנימיים וחיצוניים מרובים?
אמריקה: יוצרת ביטחון או יוצרת משברים?
ניסיון העשורים האחרונים הראה כי רכישות נשק בקנה מידה גדול ואירוח כוחות אמריקאים אינם בהכרח מבטיחים ביטחון בר-קיימא. מדינות ערב מדרום למפרץ הפרסי הוציאו מיליארדי דולרים במהלך השנים על רכישת ציוד צבאי ובניית תשתיות הגנה, אך ההתפתחויות האחרונות הוכיחו שוב כי אגירת נשק, ללא מבנה ביטחון מקומי חזק ובר קיימא, אינה בהכרח מובילה לביטחון.
מנקודת מבט זו, ניתן לראות את מבצע "מכת הבז" כתחילתו של שלב חדש בעיצוב מחדש של הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור, ולא כסוף המשבר. זהו שלב שבו וושינגטון מבקשת לשמר את נוכחותה בדרך חדשה ובמחיר חדש, תוך הסתמכות על טכנולוגיות בלתי מאוישות, שיתוף פעולה עם בעלות ברית וחלוקת העלויות.
לעומת זאת, המסר למדינות עצמאיות באזור חייב להיות ברור: ביטחון בר קיימא אינו טמון בנתיב של תלות מתמדת בכוחות חיצוניים. כדי להגן על ביטחונה הלאומי והאזורי, איראן תצטרך גם לחזק את יכולות ההרתעה שלה, לפתח את יכולות ההתקפה שלה ולנצל בחוכמה גורמים גיאופוליטיים, כולל המיקום האסטרטגי של מיצרי הורמוז. עבור מדינות האזור, הבחירה בין "מכירת ביטחון" ל"הסתמכות עצמית" הופכת ברורה יותר ויותר. זוהי אופציה שנוכחותם המתמשכת של כוחות זרים רק תדחה.
נור ניוז