לנוכח חוסר האונים של המוסדות הבינלאומיים וצביעותם של אלו הטוענים לשמירה על זכויות אדם ושלום, ישראל ממשיכה בפשעי הרצח, הכיבוש והתוקפנות שלה בפלסטין, לבנון, סוריה וחלקים אחרים של האזור. בנסיבות אלה, בנימין נתניהו, ראש ממשלת הישות הציונית, בהצהרה נדירה ובראיון טלוויזיוני, השתמש במונח "בריטניה האסלאמית" כדי להתייחס לאנגליה. דברים אלה חורגים מלהיות גרידא תצוגות של כוח פוליטי או שיקולים אלקטורליים; הם חושפים בבירור את הגישה הגזענית והבוזה של מנהיגי הציונות כלפי הקהילה המוסלמית.
קהל היעד העיקרי של נתניהו בדברים אלה לא היה רק מדינאים בריטים אלא גם אזרחי אותה מדינה. לכן, יש לראות את הדברים הללו לצד הכרתו הלא מודעת בשינוי בדעת הקהל העולמית ובסלידה הגוברת מהציונות - שינוי שהופך כעת לברור יותר ויותר גם בחברות המערביות.
לונדון: תומך של אתמול, מטרה של היום
בהתחשב בהיסטוריה בת מאה השנים של בריטניה ביחסים עם מערב אסיה, דבריו של נתניהו נראים, במבט ראשון, כשיא כפיות הכרת הטובה והבוז כלפי בעלת ברית היסטורית. עם הצהרת בלפור משנת 1917 ותפקידה המרכזי בהתפתחויות בארץ ישראל, לונדון הייתה בין המעצמות החשובות ביותר שסללו את הדרך להקמת הישות הציונית. התמיכה הפוליטית, הצבאית והדיפלומטית הבריטית בישות זו, על אף תנודותיה, נמשכה בעשורים הבאים.
מנקודת מבט זו, ביקורות חולפות, התנגדויות שטחיות לבניית התנחלויות, או אפילו הימנעות בהצבעות במועצת הביטחון, אינן יכולות למחוק את ההיסטוריה של תמיכה זו. עם זאת, התנהגותו של נתניהו כיום נושאת אזהרה חשובה למדינות ולתנועות המאמינות כי התקרבות ונורמליזציה עם הישות הציונית יבטיחו ביטחון או תמיכה מתמשכת מהמערב. הניסיון הראה, על פי ההיגיון הציוני, כי חבר או תומך הם בעלי ערך רק אם הם משרתים את מטרותיה של ישות זו.
כאשר זכויות אדם הופכות לכלי פוליטי
נתניהו כיוון חלק משמעותי מנאומו לסאדיק חאן, ראש עיריית לונדון המוסלמי; נושא המדגיש את הממד הגזעני של עמדות אלה. התנועה המציגה את השגת עמדות פוליטיות וחברתיות יהודיות כעדות לקידמה אנושית פונה לעיתים למוסלמים בבוז ובעלבון.
הסתירה מחריפה כאשר פעילי זכויות אדם מערביים שותקים על שפה זו, ובמקביל מפרסמים הצהרות זכויות אדם למדינות עצמאיות. סתירה זו הופכת את זכויות האדם מעיקרון הומניטרי אוניברסלי לכלי פוליטי הכפוף לאינטרסים של מדינות חזקות, ומחזקת ביעילות את אמון ישראל בהנצחת האלימות והפשיעה.
הודאה לא מכוונת בשינוי דעת הקהל
למרות כל הטענות הללו, דבריו של נתניהו מכילים גם הודאה לא מכוונת: הציונות אינה נהנית עוד מהתמיכה הבלתי מעורערת של דעת הקהל כפי שנהנתה בעבר. באירופה, מחאות עממיות נרחבות ותמיכה פוליטית גוברת בתנועות פרו-פלסטיניות מצביעות על שינוי בעמדות הציבור. ניתן לראות מגמה זו גם בארצות הברית, התומכת העיקרית של הישות הציונית, שם דמויות בעלות דעות ביקורתיות כלפי ישראל עלו לתפקידים בולטים בבחירות ובמרחב הציבורי.
אפילו בקרב פוליטיקאים אמריקאים ואירופאים, התרחקות ממדיניות מסוימת של הישות הציונית הופכת בולטת יותר ויותר. מגמה זו מצביעה על העלות הגוברת של תמיכה ללא תנאי בתל אביב ומרמזת על כך שדעת הקהל המערבית סקפטית יותר מאי פעם לגבי השלכות תמיכה זו.
התנגדות: קול התעוררות בעולם
בנסיבות אלה, דעת הקהל העולמית הגוברת לטובת פלסטין ונגד הציונות יכולה להיחשב לאחת התוצאות המשמעותיות ביותר של ההתנגדות. עמידתה האיתנה של ההתנגדות הפלסטינית והלבנונית, תפקידה של ההתנגדות התימנית והעיראקית, ועמדתה הבלתי מעורערת של איראן נגד ארצות הברית והישות הציונית תרמו להיכרות עם מגזרים רחבים יותר של דעת הקהל העולמית עם הממדים האמיתיים של הסכסוך ואופי מדיניות הכיבוש.
הפלישות למסגד אל-אקצא האיצו גם הן תהליך זה, והציגו תמונה שונה של המציאות של פלסטין והתנהגות הישות הציונית לדעת הקהל העולמית. כיום, הדרישה להעמיד את מנהיגי ישות זו לדין על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, מפלסטין ועד לאזורים אחרים באזור, אינה מוגבלת עוד לאזור גיאוגרפי אחד.
מנקודת מבט זו, דבריו של נתניהו, במקום להיות סימן של סמכות, עשויים לשקף חרדה מהדינמיקה המשתנה. זוהי הכרה לא מכוונת בכך שהסדר הישן נשחק, ושמדינות מתכוננות יותר מתמיד להתקדם מעבר לנרטיבים שנכפו ולדרוש צדק.
נור ניוז