המשבר הנובע מסגירת מיצרי הורמוז אינו מוגבל עוד למחירי הנפט בלבד. מחירי שיא של סולר, הפער המתרחב בין מחירי נפט גולמי למוצרים מזוקקים לכ-100 דולר לחבית, והירידה ברזרבות האסטרטגיות של ארה"ב לפחות מ-300 מיליון חביות, כל אלה מצביעים על כך שעלות מלחמת האנרגיה הזו חרגה משוק הנפט העולמי והגיעה ללב ליבה של ביטחון האנרגיה של וושינגטון.
כדי להבין את הממדים האמיתיים של משבר האנרגיה שנגרם על ידי מיצרי הורמוז, לא מספיק להסתכל רק על גרפי מחירי הנפט הגולמי. אולי האינדיקטור המשמעותי ביותר ללחץ טמון בשוק שבו נפט גולמי הופך למוצרי צריכה: שוק מוצרי הזקקה.
בימים האחרונים, מחירי סולר ומוצרים מזוקקים אחרים זינקו באופן דרמטי, והפער בין מחירי מוצרי הזקקה למוצרים מזוקקים התרחב לכ-100 דולר לחבית. לכך משמעות כלכלית עמוקה, משום שכאשר מחירי מוצרי הזקקה עולים בקצב מהיר יותר ממחירי הנפט הגולמי, השוק שולח מסר ברור: הבעיה אינה רק מחסור בנפט. הבעיה טמונה בשרשרת האספקה המחברת נפט לבתי זיקוק, בתי זיקוק ליצרנים, ויצרנים לצרכן הסופי.
סולר הוא אינדיקטור מרכזי בהקשר זה. מוצר זה חיוני לתחבורה יבשתית, לחקלאות, לתעשייה ולשרשרת האספקה. לכן, עלייה חדה במחירו אינה רק אירוע חולף בשוק האנרגיה; היא יכולה להוביל לעלייה בעלויות הובלת סחורות, ייצור והפצה, ובסופו של דבר, לעלייה בלחצים האינפלציוניים.
כאן פער המחירים בין סולר לנפט גולמי הופך למכריע. בעוד שנפט גולמי מתומחר לחבית במקור, סולר הוא מוצר שספג עלויות גבוהות משמעותית, החל מזיקוק ויכולת זיקוק ועד לתחבורה, ביטוח וסכנות בדרכים, כמו גם שיבושים בשרשראות האספקה האזוריות.
לפיכך, ככל שפער זה גדול יותר, כך גדלה עלות המשבר, אשר מתגלגלת לרמות הנמוכות יותר של שרשרת האנרגיה.
מיצרי הורמוז נמצאים בלב שרשרת זו.
הורמוז אינו רק נתיב מעבר לנפט גולמי. זהו עורק החיים של סחר האנרגיה העולמי, וכל שיבוש בו משפיע לא רק על אספקת הנפט אלא גם על נתיבי השילוח, עלויות הביטוח, לוחות הזמנים של השילוח, זמינות חומרי הגלם לבתי זיקוק וזרימת מוצרי הנפט.
מסיבה זו, חבית נפט עשויה להישאר זמינה בשוק העולמי, אך עלות המרתה לדלק שמיש והובלתה ליעדה עלתה באופן דרמטי.
כאן, מוקד המשבר עובר משווקי הנפט לביטחון האנרגיה.
אבל יש אינדיקטור נוסף לשינוי זה: מצב עתודה האסטרטגית של ארה"ב.
עתודה האסטרטגית של ארה"ב עומדת כיום על כ-298.7 מיליון חביות, פחות מ-300 מיליון חביות בפעם הראשונה מאז תחילת שנות ה-80. יותר מ-6 מיליון חביות נמשכו מעתודה זו בשבוע האחרון שדווח.
עתודה האסטרטגית של הנפט תוכננה בדיוק לזמנים כאלה: כאשר אספקת הנפט העולמית מופרעת קשות, וממשלת ארה"ב צריכה לשחרר נפט כדי למתן את זעזוע השוק.
אבל כלי זה עצמו עלול להפוך לנקודת תורפה אם המשבר יימשך. כל חבית שנמשכת היום מרזרבת הנפט האסטרטגית מפחיתה את יכולתה של אמריקה להגיב למשבר הבא. לפיכך, וושינגטון ניצבת בפני דילמה קשה: אם היא תשתמש ברזרבות, רשת הביטחון העתידית תתכווץ; אם לא תעשה זאת, הלחץ על מחירי המוצרים ואינפלציית האנרגיה הנוכחית יגדלו.
סוגיה זו הופכת קריטית עוד יותר כאשר אנו מבינים שלחצים בשוק המוצרים הם בדיוק מקור העברת זעזוע האנרגיה לכלכלה הריאלית.
מחיר הסולר הייחודי, הפער בין מחירי המוצר לנפט הגולמי והירידה ברזרבות האסטרטגיות אינם שלוש נקודות נתונים נפרדות, אלא שלוש חוליות בשרשרת אחת.
התוצאה הראשונה היא העלייה בעלות האנרגיה עבור הצרכנים.
התוצאה השנייה היא העלייה בעלות של שיבושים בשרשראות האספקה ובפעולות הזיקוק.
התוצאה השלישית היא דלדול חלק מהעתודות שנועדו לספק תמיכה חירום לכלכלת ארה"ב.
מנקודת מבט זו, אין לפרש את המספר של 298.7 מיליון חביות כ"דלדול עתודות הנפט של ארה"ב". ארצות הברית נותרה יצרנית נפט גדולה, ומלאי הנפט המסחרי שלה שונה מעתודה האסטרטגית של הנפט. הבעיה העיקרית טמונה במרחב התמרון האסטרטגי המצטמצם.
ארצות הברית אולי מחזיקה בנפט, אך ביטחון אנרגטי אינו תלוי אך ורק במספר החביות הזמינות. ביטחון אנרגטי הוא היכולת לספק אנרגיה במחיר סביר, בזמן ובדרכים מבודדות מזעזועים גיאופוליטיים.
משבר הורמוז העמיד בדיוק את ההגדרה הזו תחת לחץ.
אם השיבוש הוא קצר מועד, וושינגטון יכולה לספוג חלק מהלחץ על ידי ניצול עתודות, ניתוב מחדש של הסחר, הגדלת היבוא והגברת הייצור המקומי. עם זאת, אם המשבר יימשך, כל יום של ניצול עתודות הנפט האסטרטגיות שוחק את יכולתן להגיב לאתגרים עתידיים. בעוד שמחירי המוצרים העולים מעבירים גם את עלות המשבר לכלכלת ארה"ב.
זו הסיבה שיש להבין את המשמעות האמיתית של ירידת העתודות האסטרטגיות מתחת ל-300 מיליון חביות, יחד עם מחירי סולר בשיאים והפער המתרחב בין מחירי המוצר לנפט הגולמי.
בתחילה, משבר הורמוז הפעיל לחץ על מחירי הנפט; לאחר מכן הוא העביר את הלחץ הזה למחירי המוצרים, וכעת חלק מעלותו מופיע במאזן הביטחון האנרגטי של ארה"ב.
זהו אולי אחד השינויים המשמעותיים ביותר במשוואת מלחמת האנרגיה.
כל עוד המשבר נתפס אך ורק בשוק הנפט הגולמי, וושינגטון יכלה לראות בו בעיקר כבעיית מחיר. אך כאשר מחירי הסולר מגיעים לשיאים, הפער בין מחירי המוצר לנפט הגולמי מתרחב, והעתודה האסטרטגית מגיעה לרמתה הנמוכה ביותר מזה עשרות שנים, הבעיה כבר אינה רק בעיה של מחיר. זוהי בעיה של חוסן.
בנסיבות אלה, עולה השאלה האסטרטגית: אם משבר הורמוז יימשך, כמה זמן תוכל ארצות הברית להסתמך על עתודות ביטחון אנרגטיות עתידיות כדי לכסות את עלויות היום?
במשוואה זו, אולי ההשפעה המשמעותית ביותר של מיצרי הורמוז אינה טמונה בכמות החביות שנמשכות מהשוק, אלא בהפחתת מרווח הביטחון עבור מדינות שנאלצות להשתמש בעתודות האסטרטגיות שלהן כדי להתמודד עם הלם האנרגיה. במובן זה, מחיר הורמוז כבר אינו נקבע אך ורק על ידי מחירי הנפט; הוא הפך בחלקו לגורם במאזן ביטחון האנרגיה האמריקאי.
נור ניוז