מסיבות רבות, המלחמה בין ארצות הברית לאיראן נכנסה לשלב שבו תוצאתה אינה תלויה עוד אך ורק בחזית הצבאית. המשוואה העיקרית נקשרה בהדרגה למושג "חוסן" - כלומר, איזה צד יכול לשאת בעלויות המלחמה למשך תקופה ממושכת, ואיזה צד יגיע במהרה למסקנה שהמשך המלחמה יקר יותר מאשר הוא מרוויח. בינתיים, מצר הורמוז הפך לנקודת המגע החשובה ביותר בין התחומים הצבאיים, הכלכליים והפוליטיים.
איראן הוכיחה את רצונה ויכולתה לשמור על לחץ על הורמוז, ובמקביל מודעת למחירים הכלכליים והפוליטיים של המלחמה עבור ארצות הברית. הירידה החדה בתנועת הספנות דרך הורמוז - מ-130 ל-140 ספינות שעברו מדי יום לפני המלחמה לנקודה שבה רק שמונה ספינות ביום - מצביעה על כך שסוגיית הורמוז נותרה מציאות מוחשית. וושינגטון, לעומת זאת, ניצבת בפני אתגר צבאי, כלכלי ודיפלומטי מורכב בשיקום המעמד הרצוי של נתיב מים זה.
מצב זה הופך משמעותי עוד יותר בהשוואה למצב הכלכלה האמריקאית. מספר אינדיקטורים אסטרטגיים מצביעים על כך שכלכלת ארה"ב נמצאת במצב רעוע. התמ"ג של ארה"ב צמח בקצב שנתי של 1.5% ברבעון השני של 2026, מתחת לציפיות הכלכלנים שעמדו על 2.1% וגם נמוך מקצב הצמיחה של 2.1% ברבעון הראשון. בשוק העבודה, הכלכלה האמריקאית איבדה 23,000 משרות ביולי, בניגוד לציפיות, ושיעור האבטלה נותר על 4.1%. בינתיים, אינפלציית הצריכה רשמה 3.4% ואינפלציית הליבה 2.5%; נתונים שעדיין מעל ליעד של הפדרל ריזרב, העומד על 2%.
אבל אולי האינדיקטור המובהק ביותר הוא מה שקורה בשוק החוב של ארה"ב. ב-13 באוגוסט, מכר משרד האוצר האמריקאי אג"ח ל-30 שנה בשווי 25 מיליארד דולר בתשואה של 5.216%, התשואה הגבוהה ביותר מאז 2001. נתון זה לבדו אינו מעיד על משבר, אך הוא מקבל משמעות אסטרטגית כאשר הוא מקושר לגירעון התקציבי המתרחב.
משרד האוצר האמריקאי הודיע כי הגירעון התקציבי התרחב ל-432 מיליארד דולר ביולי, וכי הגירעון המצטבר לעשרת החודשים הראשונים של שנת הכספים 2026 עומד על כ-1.8 טריליון דולר, יותר מהגירעון הכולל לשנת הכספים 2025. משרד התקציב של הקונגרס מעריך את הגירעון לשנת הכספים 2026 בכ-1.9 טריליון דולר, או 5.8% מהתמ"ג, וצופה כי תשלומי הריבית נטו על החוב יעלו על טריליון דולר השנה.
ככל שהריביות לטווח ארוך עולות, יקר יותר לממשלה להנפיק חוב חדש, ולכן יושקעו משאבים רבים יותר בשירות חובות. המלחמה גרמה לעליית מחירי האנרגיה, ומגמה זו עלולה להוביל לאינפלציה גבוהה יותר. בתרחיש כזה, יכולתו של הפדרל ריזרב להוריד את הריבית תהיה מוגבלת. כתוצאה מכך, המלחמה עלולה להוביל לעלייה בהוצאות הממשלה, מה שיקטין עוד יותר את מרחב המדיניות המוניטרית הנדרש לניהול לחץ זה.
במקביל, קיים סיכון משמעותי פוטנציאלי: הלם פסיכולוגי בשווקים הפיננסיים בארה"ב. תשואות אג"ח גבוהות יותר פירושן ערך נמוך יותר לאג"ח שבמחזור. אם משקיעים, בסביבה פוליטית וכלכלית לא ודאית, יגיעו למסקנה שהריביות ימשיכו לעלות או שערך הנכסים בארה"ב יירד עוד יותר, עלולה להתרחש "מכירה מקדימה" - כלומר, בעלי אג"ח ומניות ממהרים לצאת מעמדותיהם, לא משום שהם בטוחים במשבר, אלא משום שהם חוששים ממנו.
זה עלול ליצור מעגל קסמים: מכירת אג"ח מורידה מחירים ומעלה את התשואות; תשואות גבוהות יותר מחריפות את החששות לגבי עלות המימון וערכי הנכסים, וחששות אלה עלולים להתפשט לשוק המניות. אם תהליך זה יתעצם, חרדה פסיכולוגית עלולה להפוך להלם כלכלי אמיתי.
זה קריטי משום שסין ומדינות המפרץ העשירות, יחד עם משקיעים זרים אחרים, מחזיקות גם הן בכמויות משמעותיות של נכסים אמריקאיים. במאי 2026, סין לבדה החזיקה כ-659 מיליארד דולר בניירות ערך ממשלתיים אמריקאיים. לכן, לכל משבר חמור בשוק הנכסים האמריקאי עלולות להיות השלכות בינלאומיות. כמובן, מדינות אלו עצמן חוות ירידה בערך נכסיהן, וכל משיכה פתאומית תהיה יקרה להן; עם זאת, במשברים פיננסיים, ציפיות משתנות והתנהגות קולקטיבית עלולות לעקוף חישובים כלכליים סטנדרטיים.
בהקשר זה, תפקידה של איראן כשחקן ערמומי ומחושב מתברר. טהרן מבינה כי סגר ימי מדרום אינו מהווה כיתור מוחלט של איראן, וכי גבולותיה הצפוניים, המערביים והמזרחיים מספקים לה גלגלי חיים כלכליים וקשרים לאזור הסובב אותה. אין זה אומר שמלחמה היא ללא עלות עבור איראן; גם איראן ספגה הפסדים משמעותיים. אך הסוגיה האסטרטגית טמונה בהשוואת שיעורי ההתשה משני הצדדים.
איראן גם מכירה בכך שטראמפ עומד בפני בעיה פוליטית חמורה ערב בחירות האמצע. עליית מחירי האנרגיה, לחצים אינפלציוניים, עלויות המלחמה והמשך הסכסוך - כל אלה מגדילים את העלות הפוליטית של המלחמה עבור הבית הלבן. מנקודת מבט זו, זמן אינו עוד גורם ניטרלי, אלא כלי מכריע להפעלת השפעה.
איראן הגיעה למסקנה שעמידותה עולה על הערכותיה של וושינגטון, אז מדוע פשוט תקבל הסכם עם ויתורים מוגבלים המאפשר לטראמפ לחלץ את עצמו מהמשבר לפני שהעלויות שנגרמו יתורגמו לרווחים אסטרטגיים? משא ומתן בהחלט יכול להימשך, אך אין פירוש הדבר בהכרח ויתור על מינוף. בנסיבות כאלה, משא ומתן עצמו יכול להיות חלק מאסטרטגיה לניהול זמן וחיזוק כוח המיקוח.
לב העניין הוא שאיראן אינה צריכה לחכות לקריסה כלכלית של ארצות הברית כדי להביס אותה. די לאיראן להמתין עד שהמלחמה תגיע לנקודה שבה עלות המשכה עולה בהדרגה עבור וושינגטון, ועימה, העלות הפוליטית והכלכלית של נסיגה ללא ויתורים עבור טראמפ. בהקשר זה, מצר הורמוז אינו רק נתיב מים; זהו צינור המקשר את התחום הצבאי לשוק האנרגיה, לשווקים הפיננסיים ולפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית.
המלחמה האיראנית-אמריקאית הפכה, יותר מתמיד, למבחן לחוסן לאומי. גם אם לארצות הברית יש את היכולת הצבאית לקיים את המלחמה, עליה לענות על השאלה המכרעת: האם היא יכולה לשאת בו זמנית בעלויות הצבאיות, בלחצי האנרגיה, בגירעונות התקציביים, בריביות העולות, בחובות הגדלים ובעלות הפוליטית של הבחירות? איראן, לעומת זאת, חייבת גם לנהל את העלויות הכלכליות והאנושיות של המלחמה, אך יש לה יתרון של מיקום גיאוגרפי, תמיכה עממית, עומק אזורי ויכולת למנף את מצר הורמוז.
הסכנה העיקרית עבור ארצות הברית אינה בהכרח טמונה בקריסה כלכלית פתאומית, אלא בכניסה הדרגתית לאזור שבו הלם פוליטי, צבאי או פסיכולוגי עלול להחריף את הפגיעויות הקיימות ולהאיץ לפתע את המשבר. במשוואה זו, זמן הוא נכס אסטרטגי עבור איראן, משום שכל יום שהמלחמה נמשכת בזמן שטהראן שומרת על חוסנה מקרב אותה לניצחון, ובו זמנית מגדיל את העלות עבור וושינגטון של נסיגה ממלחמה חסרת תוחלת שלא השיגה דבר.
נור ניוז