הפער המשמעותי בסטטיסטיקות ייצור הנפט במזרח התיכון הפך לנושא מרכזי בתקשורת האזורית והבינלאומית בימים אלה. פער זה אינו רק הבדל מספרי; הוא עשוי לחשוף קונפליקט רחב יותר סביב הנרטיב של מלחמת ארה"ב-איראן. שר האנרגיה האמריקאי, כריס רייט, טען שכמעט 9 מיליון חביות נפט עוברות דרך מצר הורמוז מדי יום, וכאשר כוללים נתיבים חלופיים, סך תפוקת הנפט באזור מגיעה לכ-15 מיליון חביות ביום! עם זאת, נתונים מחברות מעקב ספינות מציירים תמונה שונה. קפלר העריך כי כמות הנפט הגולמי שעברה דרך הורמוז במהלך השבוע שהחל ב-3 באוגוסט לא עלתה על 1.74 מיליון חביות ביום, ואף הגיעה לרמתה הגבוהה ביותר מאז תחילת המלחמה, 6.98 מיליון חביות ביום. בהצגת פער זה, הציעה רויטרס שלוש אפשרויות: ממשלוחים נסתרים ושגיאות חישוב ועד להצגת סטטיסטיקות מכוונות המיושרות לנרטיב הפוליטי של ממשל טראמפ.
משמעותו של פער זה מתעצמת כאשר עוברים מרמת נתוני הנפט לרמת הפוליטיקה ומלחמת הנרטיבים. המלחמה הגיעה לנקודה שבה עוצמת הלחימה שככה, אם כי באופן זמני, אך המאבק על "מי שולט ביתרון" נמשך. עבור וושינגטון, הנרטיב המועדף ברור: הלחץ הצבאי על איראן היה יעיל, ארצות הברית שולטת במצרי הורמוז, זרימת הנפט האזורית חוזרת, וטהראן תיאלץ בסופו של דבר לקבל את ההסכם. בנרטיב זה, הנתון של תשעה מיליון חביות אינו רק נתון סטטיסטי של אנרגיה, אלא חלק מתמונת "ההצלחה" של ארה"ב במלחמה.
אבל כאן טמונה סתירה משמעותית. אם, כפי שמציין שר האנרגיה האמריקאי, כ-9 מיליון חביות נפט עוברות דרך מצר הורמוז מדי יום, וזרימת הנפט הכוללת מהאזור מגיעה לכ-15 מיליון חביות, מדוע פתיחה מחדש של מצר הורמוז נותרת מוקד מרכזי במאמצי דיפלומטיה ותיווך? מדוע מתווכים מבקשים להחיות את ההבנה שהושגה בין אסלאמאבאד לאיראן ולמצוא מנגנון להשבת התנועה הימית התקינה? דיווחים אחרונים של רויטרס מצביעים על כך שהמחלוקת המרכזית בנושא זה נמשכת: וושינגטון רוצה שמצר הורמוז ייפתח מחדש, בעוד טהרן דורשת את הסרת הסנקציות, שחרור הנכסים האיראניים הקפואים, וסיום הלחץ והאיומים הצבאיים בכל החזיתות.
שאלה זו חשובה יותר מההבדל בין הסטטיסטיקות של רייט וקפלר: אם מצר הורמוז פתוח דה פקטו מנקודת מבטה של ארה"ב, מדוע עדיין מתנהלים משא ומתן לפתיחתו מחדש?
אם טענתה של וושינגטון נכונה, ארה"ב הגיעה למצב חסר תקדים. הלחץ והסנקציות נגד איראן נותרים בתוקף, בעוד שנפט ממשיך לזרום ממדינות האזור דרך מצר הורמוז. במילים אחרות, מצר הורמוז פתוח לאחרים אך מוגבל עבור איראן. בנסיבות אלה, מדוע ארצות הברית תזדקק להסכם שמסיר את הגבלות הספנות ופותח מחדש את המצר?
מצד שני, התנהגות שוק הנפט אינה מתיישבת עם הנרטיב של "חזרה מלאה לזרימת נפט רגילה". כמובן, מחיר הנפט כפוף למשתנים רבים, כולל ביקוש עולמי, עתודות ארה"ב וסיכונים גיאופוליטיים, ולא ניתן לקבוע באופן סופי את הסטטיסטיקה של רייט על סמך מחיר הנפט בלבד. אף על פי כן, בעוד שהשיבוש בספנות במצר הורמוז נותר גורם תומך במחירי הנפט, השוק ממשיך להתייחס ברצינות רבה לסיכוני האספקה במזרח התיכון. רויטרס דיווחה כי נפט גולמי מסוג ברנט, למרות הירידה היומית שלו, נותר מושפע מחששות לגבי שיבושים באספקה ומגבלות על ספנות במצר הורמוז.
בינתיים, אין להתעלם מצורכו של טראמפ בהישג פוליטי יעיל לקידום מקומי. עם בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס המתקרבות בנובמבר 2026, מלחמה עם איראן עלולה לספק הזדמנות אלקטורלית ולגרום נזק פוליטי לממשל טראמפ. אפילו בוושינגטון, השפעת משבר הורמוז על הבחירות הללו נדונה בגלוי.
כדי לחזק את נרטיב הניצחון שלו, טראמפ זקוק לתדמית שתציג את המלחמה כסופה, את הלחץ על איראן כמוצלח, ואת ארצות הברית כמי שהחזירה לעצמה את השליטה בהורמוז. עם זאת, המציאות הדיפלומטית אינה תומכת בדימוי זה.
טהרן אינה רואה בפתיחה מחדש של הורמוז ויתור חד-צדדי, המקשר אותו לסדרה של התחייבויות הדדיות, החל מסיום המלחמה בכל החזיתות והסרת המצור ועד להחזרת נכסים איראניים והסרת סנקציות. דיווחים אחרונים מצביעים על כך שחילוקי דעות אלה נמשכים.
נראה שוושינגטון פנתה לכלי נרטיב יותר מאי פעם לנוכח מציאות זו, ובהתחשב בחוסר היעילות של כלים צבאיים ודיפלומטיים כפי שקיוו. כאשר כוח אש לבדו לא מצליח לכפות את הרצון הפוליטי הרצוי, וטהראן מתעקשת על תנאיה להשגת הסכם, נרטיבים של "שליטה במצרי הורמוז", "החזרת זרימת הנפט" ו"הצלחת מדיניות הלחץ המקסימלי" עשויים להיות חלק ממאמץ לשנות את חישובי הצד השני ואת דעת הקהל האמריקאית.
בנסיבות כאלה, דו"ח רויטרס חשף נקודה מכרעת: הנרטיב הרשמי של וושינגטון בנוגע לזרימת נפט סותר באופן בוטה נתוני מעקב עצמאיים אחר ספינות. פער זה הפך, בתורו, למציאות פוליטית.
ייתכן שהסכסוך האיראני-אמריקאי התקדם מעבר לשיגור טילים ותקיפות על ספינות בשלב מסוים, אך המאבק על הנרטיב של סופו נמשך. וושינגטון רוצה להציג את מצר הורמוז כסמל להצלחתה, בעוד שטהראן, תוך שימוש בכלים העומדים לרשותה, הפכה אותו לחלק מהמשוואה לסיום המלחמה ולהשגת ערבויות וויתורים הדדיים.
בינתיים, הגורם החשוב ביותר נותר הפער בין "פנטזיה" ל"מציאות בשטח". ככל שפער זה מתבטא יותר, כך גדל המחיר הפוליטי של הנרטיב הרשמי של וושינגטון. אמינות טענותיה של אמריקה תימדד כעת לא על ידי חזרה על הצהרות פוליטיות, אלא על ידי נתוני מכליות נפט, התנהגות השוק ותוצאות המשא ומתן.
נור ניוז