הפיטורים האחרונים במוסד לא היו הליך פנימי שגרתי. תוך שעות ספורות הם הפכו לאחת הסוגיות הבולטות ביותר בישראל, והשפיעו על שני בכירים: ראש אגף איראן וראש אגף המודיעין הצבאי. פיטורים אלה נבעו ממה שדיווחים ישראלים מתארים ככישלון התוכנית שנוצרה להפלת המשטר האיראני במהלך מבצע "שאגת האריה". הנושא שלט במהרה בכותרות החדשות וברשתות החברתיות, ותפס מקום משמעותי בדיונים באולפני ניתוח ישראליים ובעיתונים גדולים.
משמעות הפיטורים הללו טמונה לא רק בעמדותיהם של שני הבכירים, אלא גם בעיתוי הפיטורים ובמה שהם מגלים על היקף ההשלכות הפנימיות של המבצע האיראני. הדיון הישראלי עוסק כעת בגלוי בכישלון גדול באיראן, אך המחלוקת האמיתית סובבת סביב מי אחראי: האם המוסד נכשל בתכנון ובהערכה, והציג תמונה לא מציאותית של האפשרות לשינוי משטר, או שמא האחריות מוטלת על ההנהגה הפוליטית שאימצה את התוכנית ודחפה אותה לפני שנתקלה במגבלות המוכנות האמריקאית, אופי גישתו של הנשיא דונלד טראמפ למלחמה, ועמידתו ועמידתו האיתנה של העם האיראני?
דעת הקהל: הצלחות לנתניהו, כישלונות לאחרים
מדגם של תגובות הציבור בישראל מראה בבירור כי הפיטורים לא הצליחו להגביל את האחריות למוסד. במקום זאת, הם הציתו האשמות נגד נתניהו וניסיונות להטיל עליו דין וחשבון פוליטי על התוצאה. פרשן אחד תיאר את מה שקרה כיוצא דופן בהשוואה למשברים ביטחוניים קודמים, תוך שהוא מטיל ספק מדוע שני בכירים פוטרו דווקא עכשיו, לפני שהסיק כי נתניהו "זקוק לשעיר לעזאזל" לאחר הכישלון באיראן.
הפיטורים מתוארים לעתים קרובות בתגובות כפרקטיקה המבוססת על העיקרון: "הצלחות עבורי, כישלונות עבור אחרים", או ניסיון להסיט את האחריות מרמת קבלת ההחלטות ולהניח אותה על הרמה המקצועית. תגובה אחרת הציגה את ההאשמה בצורה ישירה יותר: "הרמה הפוליטית אישרה, דחפה והובילה לכישלון מהדהד", בעוד שאלו בעלי האחריות הפוליטית נשארים בתפקידיהם והרמות הנמוכות משלמות את המחיר.
המדגם מדגיש גם הסבר פוליטי לכישלון התוכנית עצמו: הפלת משטר בגודלו של המשטר האיראני דורשת זמן והמשכיות, בעוד שהפרויקט נקשר לטראמפ, שלפי טיעון זה נוטה לפעולות קצרות ומלחמות שנעצרות במהירות. לפיכך, הייתה בעיה מבנית מלכתחילה בהסתמכות על פעולה ארוכת טווח במסגרת זו.
המוסד לא יצא חף מפשע.
לעומת זאת, הוויכוח הישראלי לא זיכה לחלוטין את המוסד. נקודת מבט נוספת עלתה בתוך המדגם שנסקר, שראתה את המבצע באיראן כשל מודיעיני חריג. נקודת מבט זו מטילה על ראש המוסד לשעבר, דוד ברנע, ועל עוזריו הבכירים את האחריות להצגת הערכות והצעות לטראמפ שהתבררו כבלתי ישימות, ובמקביל מכירה באחריותו של נתניהו לאימוץ וקידומן הפוליטי.
כאן טמונה משמעותה של "סערת המוסד": הסוגיה אינה עוד רק שאלה של מי פוטר, אלא הפכה למאבק על נרטיב הכישלון האיראני וזהות האחראי. נקודת מבט אחת מטילה את הכישלון על סוכנות המודיעין שתכננה והעריכה את המבצע, בעוד שנקודת מבט רחבה יותר בתוך המדגם רואה בו תוצאה של החלטה פוליטית שאימצה את התוכנית, דחפה אותה, ולאחר מכן העבירה את האחריות לסוכנות לאחר כישלונה.
לפיכך, במקום לסגור את תיק המבצע האיראני, הפיטורים פתחו אותו מחדש בצורה רגישה יותר: אם התוכנית להפלת המשטר נכשלה, אז מי באמת נכשל: זה שתכנן את התוכנית או זה שהאמין בה, אישר אותה והוביל את ישראל אליה? זוהי בדיוק השאלה שגרמה ל"סערת המוסד" לחרוג מכותלי הסוכנות ולהפוך לסוגיה פוליטית ותקשורתית שעולה בראש הזירה ב"ישראל".
נור ניוז