נראה כי התשובה, בנסיבות הנוכחיות, אינה מיטיבה עם ממשלו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מה שהחל כיוזמה אמריקאית לכפות את רצונה על טהרן הפך בהדרגה למשוואה מורכבת, שאילצה את וושינגטון לחשב את עלות כל צעד לפני נקיטתו, כמו גם את ההשלכות של השלב הבא.
ניתוח שפורסם במגזין "אטלנטיק" על המלחמה בין איראן לארצות הברית התמקד בשינוי זה בחישובים, וציין כי ממשל טראמפ העריך באופן משמעותי את מניעיה של איראן, את יכולת ההתנגדות שלה ואת יכולתה לעמוד בלחץ.
על פי הניתוח, וושינגטון האמינה כי לחץ צבאי עז יכריח את טהרן לסגת ולקבל את הדרישות האמריקאיות. עם זאת, בניגוד לציפיות אלו, איראן לא נסוגה מהעימות; במקום זאת, בהיבטים מסוימים של המשוואה, היא הצליחה להחזיר לעצמה את היוזמה.
נקודה זו קריטית משום שניצחון בלוחמה מודרנית אינו נקבע אך ורק על ידי כוח אש, אלא גם על ידי היכולת לכפות עלויות, לשמור על לכידות פנימית, לנהל את גורם הזמן, וחשוב מכל, למנוע מהיריב להשיג את מטרותיו הפוליטיות.
הבעיה משתרעת מעבר לשדה הקרב.
אולי הטעות הבסיסית של וושינגטון הייתה להשוות את כוחה הצבאי ליכולתה לכפות תוצאות פוליטיות.
ארצות הברית יכולה להפציץ מטרות ספציפיות, להרוס מתקנים ולגרום נזק משמעותי לאיראן, אך קיים הבדל עצום בין היכולת לגרום נזק ליכולת לאלץ יריב להיכנע.
אם המטרה העיקרית של המלחמה היא לשנות את התנהגותה של איראן או לכפות עליה הסכם מעמדת חולשה, עליונות צבאית לבדה אינה מספיקה כדי להשיג מטרה זו.
נראה כי טהרן הכניסה משוואה זו לחישוביה. היא מכירה בעליונות הצבאית האמריקאית, אך יחד עם זאת, היא מנסה להעלות את עלות השימוש בעליונות זו, כך שהמשך המלחמה הופך ליקר מבחינה פוליטית ואסטרטגית עבור וושינגטון, לא רק מבחינה צבאית.
בנסיבות כאלה, הזמן הופך למרכיב מכריע. ארצות הברית יכולה להחליט לפתוח במלחמה במהירות, אך סיומה דורש חישובים מורכבים הרבה יותר. ככל שהמלחמה נמשכת זמן רב יותר, כך עלויותיה הכספיות, הצבאיות, הפוליטיות והאזוריות הולכות וגדלות, וכך מרחב התמרון של הממשל האמריקאי מצטמצם.
טראמפ עומד בפני דילמה
הדילמה הבסיסית שעומדת כעת בפני טראמפ היא: כיצד לסגת ממלחמה שיזם על סמך הבטחות לניצחון מהיר, מבלי שהנסיגה תתפרש כנסיגה או תבוסה?
לעומת זאת, גם המשך המלחמה אינו אופציה קלה.
אם וושינגטון תגביר את הלחץ הצבאי, איראן צפויה להסלים את תגובתה ביחס ללחץ המוגבר. במקרה כזה, הסלמת המלחמה, במקום לאלץ את טהרן לסגת, עלולה להרחיב את היקף העימות.
כאן טמון הפרדוקס הבסיסי של מדיניותו של טראמפ: כדי לאלץ את איראן להיכנע, עליו להגביר את הלחץ; אך הגברת הלחץ עלולה בו זמנית להעלות את מחיר המלחמה עבור ארצות הברית. כדי להפחית עלות זו, עליו לקדם משא ומתן והפחתת הסלמה; עם זאת, הדבר עלול לסתור את התדמית שטיפח על עצמו כנשיא שמשיג ניצחונות מהירים.
זוהי הדילמה שעשויה להפוך למשמעותית יותר מההתפתחויות בשטח עצמן.
ההונאה פועלת כאשר היריב מאמין בה.
אחד המרכיבים הבולטים ביותר במדיניות החוץ של טראמפ הוא השימוש הנרחב באיומים ובלחץ פסיכולוגי. לפני שהוא נכנס לשלב יקר, הוא מנסה לאלץ את הצד השני לסגת באמצעות איום בצעדים קשים יותר.
עם זאת, אסטרטגיה זו יעילה רק אם היריב מאמין שהאיום צפוי להתממש.
אם מדינה מגיעה למסקנה שאיומים מסוימים משמשים בעיקר ללחץ פסיכולוגי ולחיזוק עמדת המשא ומתן שלה, השפעתם מתחילה לדעוך.
נראה כי טהרן ניסתה לאתר נקודה מדויקת זו. היא לא בהכרח התייחסה לאיומי טראמפ כאולטימטומים סופיים ובלתי נמנעים, אלא ראתה בהם חלק מארגז הכלים האמריקאי למשא ומתן.
אין זה אומר שאיראן אינה מתייחסת ברצינות לאיומים האמריקאים, אלא שהיא מבחינה בין האיום עצמו, היכולת לבצע אותו והרצון הפוליטי לשאת בתוצאותיו. הבחנה זו היא קריטית בחישובים אסטרטגיים.
האם וושינגטון יכולה להרשות לעצמה את עלות המלחמה?
ארצות הברית עשויה להיות בעלת היכולת לבצע מבצע צבאי ספציפי, אך האם היא מוכנה לשאת בעלויות השלב הבא?
האם בעלות בריתה באזור מוכנות לשאת את תוצאות ההסלמה? האם הכלכלה האמריקאית יכולה לשאת סכסוך ממושך ללא השלכות פוליטיות? והאם החברה האמריקאית מוכנה להמשיך במלחמה שהייתה אמורה להיות מהירה ומכרעת?
התשובות לשאלות אלו יקבעו בסופו של דבר את אמינות האיום האמריקאי.
איראן מהמרת על "מחיר המלחמה".
נראה כי האסטרטגיה האיראנית בשלב זה אינה מתמקדת בהכרח בהבסת הצבא האמריקאי, אלא בהעלאת עלות השגת היעדים הפוליטיים של וושינגטון במלחמה.
יש הבדל משמעותי בין השניים.
כדי שאיראן תמנע מוושינגטון להשיג את מטרותיה, ארצות הברית לא בהכרח צריכה להיות מובסת בשדה הקרב. די בכך שעלות השגת מטרות אלה תעלה לרמה שתהפוך את המשך הפעולה לבלתי מוצדקת מבחינה פוליטית ואסטרטגית עבור וושינגטון.
על פי היגיון זה, התנגדות אינה עוד פירושה רק ספיגת מכות, אלא הפיכת העליונות הצבאית של היריב לבעיה פוליטית עבורה.
ארצות הברית אולי תוכל להמשיך את המלחמה, אך השאלה היא: באיזה מחיר, וכדי להשיג איזו תוצאה?
כאן בדיוק מתחילים החישובים הראשוניים למלחמה להשתנות.
דילמת היציאה העומדת בפני טראמפ
בפוליטיקה הפנימית האמריקאית, הבעיה אינה רק סיום המלחמה, אלא כיצד היא מסתיימת.
אם טראמפ התחיל את המלחמה בדיבורים על השגת ניצחון, הוא לא יכול פשוט להצהיר שהעלויות עלו על הרווחים ושהגיע הזמן לסיים את העימות.
הוא זקוק לנרטיב פוליטי שיראה שארצות הברית לא ברחה מהמלחמה ולא נסוגה תחת לחץ איראני.
גם איראן מבינה את הסוגיה הזו. לכן, אחת המטרות העיקריות של טהרן בהמשך ההתנגדות עשויה להיות הרחבת הפער בין "הכרזת הניצחון" האמריקאית לבין המציאות של מחירי המלחמה.
ככל שפער זה יגדל, כך יהיה לוושינגטון קשה יותר לנהל את דעת הקהל ולהצדיק את המשך המלחמה.
מלחמה שמשוואותיה השתנו
אם השאלה בימים הראשונים של המלחמה הייתה: כמה זמן תוכל איראן לעמוד בלחץ האמריקאי? השאלה שעולה כעת היא: כמה זמן תוכל ארצות הברית להמשיך להפעיל לחץ מבלי להשיג את יעדיה הפוליטיים?
עצם העובדה שהשאלה השתנתה מעידה על שינוי במשוואה.
אין זה אומר שארצות הברית איבדה את כוחה או שאיראן השיגה ניצחון צבאי מכריע; מסקנה כזו תהיה פישוט יתר של מורכבות המלחמה.
ארצות הברית עדיין מחזיקה ביכולות צבאיות, כלכליות וטכנולוגיות אדירות, וכל הסלמה נוספת עלולה גם להטיל עלויות משמעותיות על איראן.
אבל הבעיה הבסיסית היא שכוח אמריקאי כבר לא בהכרח מתורגם ליכולת לקבוע באופן חד-צדדי את תוצאות המלחמה.
וכאן בדיוק משתנים החישובים האסטרטגיים.
טראמפ עשוי להמשיך לאיים, להגביר את הלחץ ואף להציב אפשרויות צבאיות חדשות על השולחן. אבל כל איום חדש יהיה יעיל רק אם הצד השני מאמין שיישומו יהיה בעלות נמוכה וניתן לניהול עבור ארצות הברית.
אם טהרן תגיע למסקנה שיש פער בין יכולותיה של ארצות הברית לרצונה הפוליטי, חלק מכוח ההרתעה הפסיכולוגי של האיומים האמריקאים יפחת.
סוף ההונאה או תחילתו של שלב חדש?
בסופו של דבר, השאלה הבסיסית אינה האם טראמפ נקט בהונאה, אלא האם איראן הצליחה להבחין בין הונאה לאיום אמיתי.
ניתוח ב"אטלנטיק" מצביע על כך שוושינגטון, לפחות מבחינת חישובים פוליטיים, נתקלה בהתנגדות מסוג שונה ממה שציפתה.
איראן מנסה כעת להעביר את הסכסוך ממשוואה צבאית גרידא למשוואה פוליטית; משוואה שבה כל תקיפה אמריקאית גובה מחיר לוושינגטון, וכל יום נוסף של המלחמה מקשה על סיום המלחמה.
אולי מסיבה זו, שדות הקרב החשובים ביותר אינם בהכרח השמיים מעל איראן או הבסיסים הצבאיים באזור, אלא דווקא חדרי קבלת ההחלטות של הבית הלבן.
טראמפ ניצב כעת בפני בחירה קשה בין הסלמת מלחמה שעלותה עלולה לצאת משליטה, לבין הפחתה, שיכולה להתפרש כנסיגה.
ודווקא כאן, כאשר הצד השני מצליח לראות מבעד להונאה, ההונאה מאבדת את מטרתה המקורית.
כי הכוח האמיתי במלחמה טמון לא רק ביכולת לירות, אלא לפעמים ביכולת לאלץ את היריב לשקול את מחיר הירי.
נור ניוז