כיצד לחמו לאומנים ערבים על אדמת אמריקה?

עם דיווחים מדאיגים על מצב מלאי הנשק האמריקאי והמאמצים הבלתי פוסקים של הפנטגון להאיץ את ייצור הנשק, צצו מימדים חדשים בנוגע לשימוש במערכות הגנה ערביות במהלך המלחמה האחרונה. נתונים סטטיסטיים אלה אינם מצביעים על ביטחון בר-קיימא, אלא ממחישים את התלות הביטחונית ואת עלויותיה המופרזות.
רויטרס, בציטוט המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים (CSIS), דיווחה כי ערב הסעודית שיגרה כ-2,400 טילי יירוט מדגם PAC-3 ב-38 הימים הראשונים של המלחמה, המהווים כ-86% ממלאי הנשק הכולל שלה, המוערך בכ-2,800 טילים. על פי הדיווח, לערב הסעודית נותרו רק כ-400 טילים אלה עד אפריל האחרון. CSIS הודיעה גם כי מדינות ערביות אחרות במפרץ צרכו חלקים משמעותיים ממלאי ההגנה שלהן, דבר המצביע על כך שהמשבר חרג מהיקף של סכסוך מוגבל ומהווה שחיקה צבאית נרחבת באזור. בעבר, שר בממשלת ישראל הודיע ​​רשמית על פריסת מערכת כיפת ברזל באיחוד האמירויות הערביות במהלך מלחמת 40 הימים.
אמון שלא הצליח להבטיח את הביטחון; נכס מבוזבז
נתונים סטטיסטיים אלה, יחד עם דוחות שפורסמו על תפקידן של כמה מדינות ערביות במלחמה האמריקאית-ציונית נגד איראן, מעלים שאלה מכרעת בדעת הקהל באזור: עבור מי שימשו בסופו של דבר את הנשק והתשתיות הביטחוניות של מדינות ערב?
המדינות שהוציאו מיליארדי דולרים בעשורים האחרונים על רכישת נשק והקמת מערכות ביטחון עומדות כעת בפני מציאות שאין להכחישה: הסתמכות על מטריית הביטחון האמריקאית לא רק שלא הצליחה לספק ביטחון בר-קיימא, אלא גם העמידה חלק מיכולותיהן הצבאיות והאסטרטגיות לשירות מטרותיהן של וושינגטון ותל אביב.
בינתיים, ראוי גם להשוות את מצבה של איראן לזה של מדינות ערב העשירות. תחת סנקציות ומגבלות כלכליות נרחבות, איראן נקטה בדרך של פיתוח יכולות ההגנה הפנימיות שלה, בעוד שמדינות ערביות רבות הבטיחו חלק משמעותי מיכולות ההגנה שלהן באמצעות רכישות זרות. תוצאות שתי הגישות הללו מתבררות כעת.
מנקודת מבט זו, מה ששווק למדינות האזור כ"ביטחון אמריקאי" הפך, במקום מגן אמין, למנגנון לשמירה על תלותן. מנגנון אשר, בעתות משבר, מעמיד את המרחב האווירי והתשתית הצבאית של המדינות המארחות לשירות סדרי העדיפויות של המשטר הציוני.
שכנות טובה: גישה לא פופולרית
במהלך השנים האחרונות, הרפובליקה האסלאמית של איראן הדגישה שוב ושוב את עקרונות השכנות הטובה, הביטחון הקולקטיבי והצורך בכינון הסדרים מקומיים באזור. ניתן להעריך במסגרת זו את המאבק בטרור, התמיכה ביציבותן של מדינות שכנות והצעת יוזמות כמו "יוזמת השלום הורמוז". יוזמה זו שואפת להשיג ביטחון במפרץ הפרסי לא באמצעות נוכחות של כוחות חיצוניים, אלא באמצעות שיתוף פעולה בין מדינות החוף.
מעיראק וסוריה ועד לבנון, פלסטין ותימן, המדיניות האזורית האיראנית התבססה בעקביות על הצורך להגביל התערבות זרה ולחזק את תפקידן של מדינות וממשלות אזוריות בהבטחת ביטחונן.
מנקודת מבט זו, דיווחים הנוגעים לשימוש הנרחב במערכות הגנה על ידי מדינות ערב במלחמה האחרונה מעלים שוב את השאלה: מדוע מדינות מסוימות באזור ממשיכות להפקיד את ביטחונן בידי גורמים שהם עצמם צדדים לסכסוך?
ניסיון המלחמה האחרונה הוכיח כי רכישת נשק רב יותר אינה בהכרח שווה ערך לביטחון רב יותר. אם אסטרטגיות ביטחון ימשיכו להיבנות מחוץ לאזור, ציוד מוגבר יוביל רק לעלויות תלות גבוהות יותר.
מבניית בריתות לחזרה על טעות אסטרטגית
ניתן לראות, מצד אחד, את הכרזת ערב הסעודית על הברית שלה עם פקיסטן וטורקיה, ואת האפשרות להתרחבותה כך שתכלול מדינות נוספות כמו מצרים, כעדות למאמצי המדינות האסלאמיות להקים מנגנוני ביטחון עצמאיים. מצד שני, אם מדינות אלו ימשיכו להסתמך על ארכיטקטורת הביטחון האמריקאית, הן יתמודדו עם סתירה מהותית.
אפילו כלי התקשורת המערביים פירשו את ההתפתחויות הללו במקרים מסוימים כפעולות נגד איראן. עם זאת, טהרן עשויה להעריך יוזמות אלו מנקודת מבט של שיתוף פעולה אזורי אם הן אכן יובילו לעצמאות ביטחונית אזורית, לצמצום הנוכחות הצבאית הזרה ולהקמת מנגנון מקומי.
במקביל, דיווח רויטרס על אישור משרד החוץ האמריקאי למכירת 5,250 טילי יירוט פטריוט למספר מדינות ערביות מעלה שאלה נוספת: אם המטרה היא לבסס ביטחון מקומי, מה הקשר בין המשך התלות בארצות הברית?
המשך מגמה זו עלול להפוך תוכניות ביטחון אזוריות לחזיון תעתועים נוסף במקום למציאות אסטרטגית. קשה לכל מדינה המקבלת ציוד, הכשרה, תמיכה וחלק ממנגנון הביטחון שלה ממעצמה זרה לטעון לעצמאות מוחלטת בהחלטות הביטחון שלה.
הורמוז: המטרה הסופית של מכירת ביטחון
כל ההתפתחויות הללו חושפות שוב את החשיבות הגיאופוליטית של מיצרי הורמוז ואת מקומו בחישובי הביטחון הלאומי האיראני. כיוון שארצות הברית ממשיכה לחזק את נוכחותה הצבאית ואת בסיסיה באזור, הסכמים זמניים לבדן אינם יכולים להבטיח חזרה אוטומטית לנורמליות במצרי הורמוז.
כפי שהדגיש שר החוץ האיראני, ההסכם עם עומאן אינו משמעותו פתיחה מחדש של מיצרי הורמוז. יתר על כן, שינוי בהתנהגות ארה"ב, המבוסס על התנאים שהוכרזו על ידי מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, חייב להיות מעשי ואובייקטיבי. זה כולל סיום איומים ותוקפנות נגד איראן ובעלות בריתה, הסרת המצור הימי, נסיגת כוחות ארה"ב מסביבתה של איראן, פיצוי על נזקי מלחמה, הסרת סנקציות ושחרור נכסים איראניים מוקפאים.
ניתן לסכם תנאים אלה בהצעה אסטרטגית: יש להחזיר את הביטחון האזורי לבעליו החוקיים - מדינות האזור.
טילי הפטריוט ששוגרו מעל מדינות ערב לא היו רק יירוט; הם היוו תזכורת בוטה לעלות המופרזת של ארכיטקטורת ביטחון שזכתה לשבחים במשך שנים עם הבטחה לביטחון.
כעת הגיע הזמן שמדינות האזור יבחרו בין "ביטחון קנוי" ל"ביטחון עצמאי", משום שניסיון המלחמה האחרונה הראה שביטחון שתוכנן מבחוץ עשוי לשרת את האינטרסים של מעצמה אחרת ברגע של משבר יותר מאשר הוא מגן על שכנתה.