בפעם המי יודע כמה בחודשים האחרונים, חזר טראמפ מהרטוריקה המאיימת שלו נגד איראן, והודיע בהודעה ברשתות החברתיות כי הורה להפסיק את הפעולות נגדה. בהודעה שלו, הוא טען כי קיבל החלטה זו לבקשת איראן וכמה מדינות באזור, וכדי להבטיח את ביטחון האנרגיה העולמי - טענה שפרשנים פוליטיים מוצאים כלא הגיונית ודומה יותר ללוחמה פסיכולוגית. ואכן, האזור חווה את אחת ממסעות הלוחמה הפסיכולוגית האינטנסיביים ביותר בימים האחרונים. מאזהרות שהוציאו שגרירויות ארה"ב לאזרחיהן לעזוב מדינות מסוימות באזור, ועד להסלמת תנועות צבאיות, הכנת בסיסים, הגברת הסיקור התקשורתי והפצה מתמשכת של דיווחים על "מתקפה קרובה" על איראן, כל אלה רמזו שוושינגטון הייתה על סף קבלת החלטה גורלית. עם זאת, דונלד טראמפ הודיע לפתע על דחיית החלטתו - החלטה שרבים רואים כנסיגה מקו פעולה ששלט בכותרות בכלי התקשורת העולמיים הגדולים בימים האחרונים.
מהשעות הראשונות לאחר ביטול פקודת המבצע, צצו דיווחים רבים בנוגע לסיבה לנסיגה זו. חלקם דיברו על שיחה בין יורש העצר הסעודי לטראמפ, ועל דאגתה של ריאד מההשלכות של מלחמה אזורית חדשה. אחרים טענו כי חילוקי דעות בתוך הבית הלבן, התנגדות מצד כמה מנהיגים צבאיים, ואפילו היסוסם של דמויות כמו ג'יי.די. ואנס היו הסיבות העיקריות לביטול. אחרים הדגישו את הירידה במלאי הנשק של ארה"ב, חששות לגבי יכולות הטילים של איראן וטכנולוגיות חדשות, הפעלת חזיתות חדשות על ידי תנועת ההתנגדות, או אפילו את השפעתו הדוללת של בנימין נתניהו על תהליך קבלת ההחלטות בוושינגטון. תפקידם של מתווכים כמו קטאר, פקיסטן, מצרים וטורקיה נדון גם כן.
לא ניתן להתעלם לחלוטין מאף אחד מהגורמים הללו. החלטות אסטרטגיות ברמת המעצמה הגדולה הן בדרך כלל תוצר של יחסי גומלין מורכבים של משתנים פוליטיים, צבאיים, כלכליים ודיפלומטיים. אך בתוך כל הנרטיבים הללו, משתנה אחד מכריע ומשמעותי ביותר זכה לפחות תשומת לב: משתנה הקשור באופן מהותי להיגיון ההרתעה: המסר הברור, המאוחד והחד-משמעי של הרפובליקה האסלאמית של איראן בנוגע לאיומים. בימים בהם התקשורת העולמית הכריזה מלחמה, טהרן, בניגוד לציפיותיהם של חלק מהאנליסטים, נותרה חד משמעית במסר שלה ולא פנתה לרטוריקה סנטימנטלית או מתסיסה יתר על המידה. במקום זאת, הקול שבקע מאיראן היה עמדה אחת, קוהרנטית ומשוקלת היטב; החל ממנהיגי צבא בכירים ועד למוסדות הביטחון והמנגנון הדיפלומטי, כולם הדגישו עיקרון משותף: כל תוקפנות תיענה בתגובה שתעלה על החישובים הראשוניים של ארצות הברית, וכי פתיחת מלחמה חדשה אינה רק פעולה צבאית נגד איראן, אלא "הימור על ביטחון האזור, ואף על הביטחון העולמי".
זוהי נקודה שרבים מהאנליסטים התעלמו ממנה. הרתעה אינה נקבעת אך ורק על ידי מספר הטילים או גודל הכוחות הצבאיים; היא נבנית בתודעתו של מקבל ההחלטות של האויב לפני שהיא מתבטאת בשדה הקרב. אם הצד השני מגיע למסקנה שעלות פעולותיו אינה צפויה ואינה בשליטתו, הוא עשוי להימנע מירי, אפילו בשיא מוכנותו הצבאית.
אפשר אולי לכנות מצב זה "הרתעה באמצעות שכנוע פסיכולוגי", כלומר שכנוע הצד השני שהיתרונות הפוטנציאליים של מתקפה הם מינימליים בהשוואה לעלויות הוודאיות שלה. נראה שהגורם המכריע בשינוי החלטתו של טראמפ היה, מעל לכל, תוצר של משוואה זו. איראן לא רק התפארה בכוחה הצבאי; היא הצהירה במפורש שבמקרה של תוקפנות כלשהי, התגובה לא תוגבל לאתר הסכסוך אלא תכלול מגוון תשתיות, אינטרסים ומרכזים אסטרטגיים הקשורים לתוקפנות, הן בתוך האזור והן מחוצה לו, כחלק מהתגובה הלגיטימית.
ככלי תקשורת העוסק בביטחון בינלאומי, ובהתאם להחלטות האסטרטגיות של המשטר, צייץ נור ניוז אתמול: "התקפה אמריקאית על תשתית האנרגיה של איראן אינה רק מלחמה עם טהרן, אלא הימור על ביטחון האנרגיה העולמי. ע'וואר של ערב הסעודית, ראס לפאר של קטאר, זקום של איחוד האמירויות הערביות, לוויתן של ישראל ואחרות, כולם ייעטפו בלהבות. הטיל הראשון הוא תחילתו של משבר שאף אחד לא יוכל להכיל". יתר על כן, כלי תקשורת זה פרסם לפחות שני דוחות אנליטיים על הסיכונים של כל מתקפה על תשתית האנרגיה של איראן, תוך הסבירו בצורה ברורה ככל האפשר את הממדים המסוכנים של החלטת הפלישה. השילוב של מסרים פוליטיים, צבאיים ותקשורתיים שהגיעו מאיראן הפך את מה שמכוני מחקר בוושינגטון היו עשויים לראות כ"מלחמה נשלטת" לתרחיש עם השלכות לא ידועות אך מסוכנות ביותר. לפיכך, המשתנה המכריע, ואף המשפיע, ששינה מיד את החלטתו של טראמפ היה תגובתה הנחרצת, המאוחדת והחד משמעית של איראן.
כמובן, דחיית המתקפה אינה משמעותה את סוף האיום. ניסיונו של ממשל טראמפ הראה כי לוחמה פסיכולוגית, איומים צבאיים ולחץ פוליטי הם מרכיבים של אסטרטגיה מתמשכת, שיכולה להימשך בדרגות שונות של עוצמה. לכן, כל פרשנות אופטימית של הדחייה האחרונה עלולה להיות טעות בחישוב. עם זאת, אין להתעלם מעובדה מכרעת אחת: אירוע זה הוכיח כי שפת הכוח, בשילוב עם לכידות פוליטית, אמינות מבצעית ורצון ברור להגיב, יכולה להסיר אפילו את האפשרויות היקרות ביותר משולחנו של היריב. בינתיים, גיוס המנגנון הדיפלומטי של המדינה כדי להעביר את נקודת המבט של איראן במהירות ובבהירות לצדדים המעורבים במשבר היה בעל חשיבות עליונה. טראמפ דחה את החלטתו; אך מה שאפשר את הדחייה הזו לא היה רק קריאה מבעל ברית, עצה ממפקד צבאי או תיווך מכמה מדינות. במקום זאת, הגורם המשפיע ביותר בהחלטתה של וושינגטון היה ההבנה שלה כי איראן העלתה את עלות כל תוקפנות לרמה שלא ניתן עוד לשלוט בה במסגרת מבצע מוגבל או הפגנת כוח. כמובן, טראמפ, במכתב גדוש בטענות, טען כי ארצות הברית "מוכנה לחלוטין" מבחינה צבאית לפעול נגד איראן. עם זאת, הוא החליט לבטל את המבצע לאחר שאיראן וכמה מדינות במזרח התיכון דחקו בוושינגטון להימנע מתקיפה, ולאחר שהגיעו להבנה ראשונית על "הסכם מסגרת". הוא המשיך וטען כי הסכם מסגרת זה יכלול פתיחה מיידית, מלאה וללא הגבלות של מיצרי הורמוז, כמו גם סיום מה שכינה "האיום הגרעיני האיראני". טראמפ הוסיף כי לאור בקשה זו, וכדי להגן על האינטרסים העתידיים של העולם ולסלול את הדרך לאיראן משגשגת ומצליחה, הוא הסכים לבטל את התקיפה, בתנאי שהמשא ומתן יוביל להסכם סופי במהירות האפשרית.
מעבר למשאלות לב וללוחמה פסיכולוגית אלה, עמדתה הנחרצת של איראן להגיב בכוח לכל איום מילאה תפקיד מכריע בשינוי החלטתו של טראמפ. איראן הזכירה בצדק לטראמפ שכל תקיפה על התשתיות ומשאבי האנרגיה שלה תהיה הימור על ביטחון האנרגיה של האזור והעולם. מסר ברור זה, יותר מכל גורם אחר, גרם לוושינגטון להטיל ספק בהערכותיה הקודמות וסיפק את הבסיס להערכה מחודשת, לפחות באופן זמני.
נור ניוז