בניגוד לפגישות קודמות רבות, לא נערכה מסיבת עיתונאים משותפת בין בנימין נתניהו לדונלד טראמפ בבית הלבן, ולא פורסמו פרטים ברורים על הדיונים. בסופו של דבר, שני הצדדים ביקשו להציג תדמית חיובית של הפגישה. נתניהו תיאר אותה כ"מצוינת", אפילו "השיחה הטובה ביותר" שניהל עם הנשיא האמריקאי, תוך הדגשת שותפות, תמיכה הדדית והבנה משותפת של המטרות. בינתיים, צץ נרטיב נוסף בתקשורת המרכזית בישראל ובאמריקה: ראש ממשלת ישראל הגיע לוושינגטון עם מטרה ספציפית אך עזב את הבית הלבן מבלי להשיגה. על פי דיווח ב"ידיעות אחרונות", מטרתו העיקרית של נתניהו הייתה לשכנע את טראמפ לחדש מדיניות של התקפות מוגברות על איראן ולהחיות את האופציה הצבאית. דווח כי במהלך פגישה זו ניסה נתניהו להסביר לנשיא האמריקאי את הצורך בחידוש התקיפות על ידי הצגת הערכות מודיעיניות על פעילות הגרעין האיראנית והדגשת מתקן קוה קלאנג הסמוך לאתר הגרעין בנתנז. עם זאת, דיווח העיתון הישראלי מצביע על כך שנתניהו לא הצליח להפוך את התקיפה על מתקן זה לנקודת דיון מרכזית, וגם לא השיג את אישורו של טראמפ לחזרה למלחמה.
לפני הפגישה, טראמפ גם המעיט בערכו של טענותיו של נתניהו בנוגע ל"קוה קאלינג" בראיון לפוקס ניוז, וטען כי ארצות הברית עוקבת אחר ההתפתחויות באזור באמצעות מערכות המודיעין והמעקב שלה ואינה מסתמכת על המידע של ראש ממשלת ישראל. עמדה זו, לפחות בפומבי, נשאה מסר חשוב: וושינגטון לא רצתה לקבוע את עיתוי הפעולה הצבאית ואת נחיצותה על סמך הערכותיה של תל אביב בלבד.
בינתיים, דיווח של הוול סטריט ג'ורנל הציג תמונה שונה מביקוריו הקודמים של נתניהו בוושינגטון. העיתון, בצטטו גורמים אמריקאים, דיווח כי ראש ממשלת ישראל נכנס הפעם לבית הלבן עם פחות השפעה והון פוליטי, וכי טראמפ הביע את אכזבתו מתפקודו של נתניהו בשיחות פרטיות עם יועציו לפני הביקור. דיווחים אחרים הצביעו על ירידה באמון הפוליטי בנתניהו בוושינגטון וספקות גוברים לגבי מטרות המלחמה והמשכה.
אבל האם ניתן להסיק, על סמך דיווחים אלה, שנתניהו נכשל וחזר מוושינגטון בידיים ריקות? התשובה, לפחות לעת עתה, היא לא. טרם פורסם מידע רשמי ואמין בנוגע לפרטי השיחות בין הצדדים. מה שזמין לציבור הוא אוסף של הצהרות פומביות, דיווחי תקשורת והערכות המבוססות על מקורות אנונימיים. בנסיבות כאלה, התייחסות לנרטיב תקשורתי כאמת מוחלטת תהיה טעות חמורה, בדיוק כפי שהתעלמות ממנו תהיה.
ראשית, חשוב לציין שיש הבדל משמעותי בין "אי הסכמה לפתוח במלחמה באופן מיידי" לבין "דחיית האופציה הצבאית". טראמפ אולי לא יסכים להסלים את המלחמה, להשיק גל חדש של פיגועים, או לכוון ביעדים ישראליים ספציפיים בנסיבות הנוכחיות, אך אין בכך כדי להעיד על סוף המחלוקת האסטרטגית בין ארצות הברית לאיראן, וגם אין בכך כדי להסיר את האופציה הצבאית מסדר היום של וושינגטון. העמדות הפומביות של שני הצדדים מצביעות בבירור על הסכמה מתמשכת על מטרה כללית: מניעת איראן מלהשיג נשק גרעיני. ייתכן שהמחלוקת הפוטנציאלית אינה טמונה במטרה עצמה, אלא באמצעים, בתזמון, בהיקף הפעולות ובעלויות המלחמה.
דיווחים קודמים הראו כי מטרותיהן של וושינגטון ותל אביב בנוגע לסוגיה האיראנית אינן בהכרח תואמות. ישראל עשויה להעדיף לשמור על לחץ צבאי כדי לפגוע עוד יותר בתשתיות האיראניות ולהגביל את יכולתה לשיקום, בעוד שארצות הברית, בהתחשב בעלויות האזוריות, הכלכליות והפוליטיות של המלחמה, מעדיפה שילוב של לחץ צבאי, דיפלומטיה, סנקציות והרתעה.
מצד שני, אין להתעלם מהאפשרות של דיסאינפורמציה או מניפולציה של דעת הקהל. ביחסים האסטרטגיים בין ארה"ב לישראל, פרסום של חילוקי דעות או ירידה בהשפעתו של צד אחד אינו בהכרח מצביע על קרע עמוק ומתמשך. לעיתים, הדגשת חילוקי דעות יכולה לסייע בהפחתת רגישות הצד השני, ליצור תחושת רוגע, לנהל את דעת הקהל המקומית או לשמור בסוד הסכמים מבצעיים מסוימים. זה נכון במיוחד מכיוון שהפגישה האחרונה נערכה בדלתיים סגורות, ללא מסיבת עיתונאים משותפת להבהרת פרטיה; לכן, חלק משמעותי ממה שקרה נותר לא ברור.
הנרטיב של "כישלונו" של נתניהו עשוי להיות מדויק; ייתכן שטראמפ באמת אינו מרוצה מאופייה הממושך של המלחמה ומהעלויות הכרוכות בה, וממאמצי ישראל לגרור את ארצות הברית לשלב חדש בסכסוך. ייתכן שנשיא ארה"ב הגיע למסקנה שהמשך המלחמה יסבך את ארצות הברית במטרות שהן בראש סדר העדיפויות של תל אביב, ולא ישרתו את האינטרסים של וושינגטון. אך קיימת אפשרות נוספת: שהמחלוקות מוגבלות, טקטיות וזמניות, וששיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני בין שני הצדדים נמשך ברמות חשאיות.
לכן, הטעות הגדולה ביותר של איראן תהיה להיגרר לאחת משתי הקצוות הללו. אין להתייחס לנרטיב הכישלון של נתניהו ברצינות רבה עד כדי יצירת תחושה של איום מופחת ושלווה אסטרטגית, וגם אין לפטור כל דיווח על קרע בין וושינגטון לתל אביב כדיסאינפורמציה בלבד ולהשאירו ללא בדיקה. ריאלפוליטיק אינה אופטימיות מוקדמת וגם לא פסימיות מוחלטת, אלא ניטור סימולטני של רטוריקה, פעולות ומדדים מעשיים.
בניתוח אסטרטגי, מה שחשוב הוא לא מה שאמרו טראמפ ונתניהו לאחר הפגישה, אלא מה יקרה לאחר מכן. האם הלחץ הצבאי על איראן יגבר? האם האזור יחווה תנועות מודיעיניות ומבצעיות חדשות? האם ארצות הברית תתקדם לקראת הסכם לבלימת המשבר, או שמא היא תסלול את הדרך לשלב חדש של סכסוך? האם חילוקי הדעות הציבוריים יובילו לשינוי אמיתי במדיניות ארה"ב, או שמא מדובר בסך הכל בקרע טקטי בין שתי בעלות הברית? התשובות לשאלות אלו ישפכו אור רב יותר על אופייה האמיתי של הפגישה מאשר ההצהרות החיוביות והדיפלומטיות שבאו לאחר מכן.
נכון לעכשיו, הנרטיב התקשורתי סביב ביקורו של נתניהו סותר את התמונה הרשמית האופטימית שהוא מציג. דיווחים בכלי התקשורת המרכזיים בישראל ובאמריקה מצביעים על כך שקשה יותר ויותר לשכנע את טראמפ, שהשפעתו של נתניהו דועכת, ושהוא נכשל בהשגת אישור מיידי של ארה"ב לחזרה למלחמה. לא ניתן לפטור נרטיב זה כחסר משמעות רק משום שמקורותיו אנונימיים; וגם לא ניתן לראות בו את האמת הסופית ללא ראיות נוספות.
ייתכן שנתניהו אכן חזר מוושינגטון בידיים ריקות; וייתכן שחלק ממה שמתואר כיום כ"כישלון" הוא רק תוצר של משחק מידע ופוליטי מורכב. בכל מקרה, מסקנה אחת ברורה: אין לראות את יחסי ארה"ב-ישראל בהקשר של איראן כמונוליטיים, נטולי הבדלים וצפויים לחלוטין. פערים פוטנציאליים בין המטרות, סדרי העדיפויות והחישובים של שני הצדדים הפכו לגורם משמעותי במשוואה האזורית.
איראן צריכה לשקול בזהירות את האינדיקטורים הללו, אך לא לפטור את האיום או לפטור אותם כהונאה גרידא ללא בדיקה. בפוליטיקה הבינלאומית, במיוחד בתקופות מלחמה ומשבר, מה שהתקשורת אומרת עשוי להיות נכון, עשוי להיות חלק מהאמת, או עשוי להיות חלק מטיוח. אמנות האסטרטגיה אינה טמונה באמונה חפוזה או בהכחשה חפוזה, אלא בהבחנה בין שלוש האפשרויות הללו.
נור ניוז