מה אמר טראמפ כדי להזכיר את ההיסטוריה של מלחמות ארה"ב?

בתוך העימות הצבאי המתמשך של ארה"ב עם איראן, ובצעד שנוי במחלוקת, דונלד טראמפ פרסם נתונים סטטיסטיים על הנפגעים במלחמות ארה"ב האחרונות במקום להתייחס לביקורת הנרחבת על מניעיה של וושינגטון להשתתף בסכסוך זה. בפוסט בפלטפורמת המדיה החברתית Truth Social, במקביל לשימוע בקונגרס, טראמפ השווה את משך ומספר מקרי המוות של חיילי ארה"ב במלחמות באפגניסטן, עיראק, וייטנאם, קוריאה וונצואלה, כמו גם את הסכסוך הנוכחי עם איראן. הוא טען שרק 18 חיילים אמריקאים נהרגו במהלך ארבעת חודשי הסכסוך עם איראן.
בעוד שסטטיסטיקות אלו עשויות להיראות כניסיון להקל על הלחץ הפוליטי הפנימי ולהגיב למבקרים של המלחמה, הן למעשה הודאה לא מודעת במציאות רחבה יותר: נטייתה של ארה"ב למלחמה במדיניות החוץ שלה, הוצאותיה הצבאיות המופקעות וכישלונה בהשגת יעדיה האסטרטגיים. אפילו שימוש במונח "מתח צבאי" במקום "מלחמה עם איראן" אינו משנה מציאות זו.
תיעוד של מלחמות וחוסר ביטחון
הסטטיסטיקות שהציג טראמפ מציירות תמונה ברורה של מדיניות החוץ האמריקאית מאז מלחמת העולם השנייה. מקוריאה ווייטנאם ועד אפגניסטן ועיראק, וכעת איראן, ארצות הברית כמעט ולא עברה תקופה מבלי להתערב במלחמה או בהתערבות צבאית. הוספת משבר הטילים הקובני, מלחמות הבלקן, לוב, סוריה, אוקראינה ועשרות מבצעים צבאיים ישירות או בגיבוי נאט"ו לרשימה זו מדגישה עוד יותר את היקף התיעוד הזה.
עם זאת, מה שחסר בנרטיב של טראמפ הוא גורלם של מיליוני האנשים שנפלו קורבן למלחמות אלה. הוא מדבר רק על הפסדים אמריקאים, ואינו מזכיר נפגעים אזרחיים, עקירת מיליונים, הרס תשתיות, אסונות הומניטריים או השלכות סביבתיות של סכסוכים אלה. גישה זו משקפת את אותה גישה מתנשאת שמתעלמת מחייהן של מדינות אחרות. מנקודת מבט זו, הסטטיסטיקות שמצטט טראמפ אינן רק עדות לכוחה של אמריקה, אלא עדות לתפקידה בהפצת חוסר יציבות ומשברים עולמיים - תפקיד שאינו מתיימר להוביל שלום, אלא דורש דין וחשבון בפני דעת הקהל העולמית.
הודאה לא מכוונת בכישלון אסטרטגי
היבט נוסף של הצהרותיו של טראמפ הוא הודאה שהוא עצמו אולי לא מוכן לעשות. על ידי ביקורת על נשיאים אמריקאים ומנהיגים צבאיים קודמים, הוא מכיר באופן מרומז בכך שארצות הברית, למרות שברשותה הציוד הצבאי המתקדם ביותר, בריתות נרחבות והוצאות של מיליארדי דולרים, לא השיגה ניצחון מתמשך באף אחת ממלחמותיה הגדולות.
קוריאה, וייטנאם, עיראק ואפגניסטן הפכו לסמלים של כישלון אסטרטגי אמריקאי; מלחמות שהסתיימו לא בהשפעתה של וושינגטון, אלא בנסיגה, שחיקה ונטישה. ניסיון היסטורי זה מדגים כי כוח צבאי, ללא לגיטימציה פוליטית וקבלה עממית, אינו מסוגל לכפות את רצונו על מדינות אחרות. הדחייה החוזרת ונשנית של התערבות זרה על ידי מדינות אחרות ערערה את חישוביה של אמריקה וערערה על טענתה להחזיק ב"צבא בלתי מנוצח".
לעומת זאת, מדינות שהתיישרו עם מדיניותה של וושינגטון לא היו חסינות מפני השלכות תלות זו. לחצים כלכליים, מדיניות מכסים והטלת עלויות ביטחון על בעלות ברית אירופאיות מדגימים שאפילו שותפותיה הקרובות ביותר של אמריקה נפגעו מגישתה החד-צדדית של המדינה.
איראן: מבחן שחוזר על העבר
טראמפ מנסה להציג תמונה נקייה של המלחמה על ידי התמקדות במספר הנפגעים ושינוי הנרטיב התקשורתי, אך ההתפתחויות בשטח ודיווחים שפורסמו מצביעים אחרת. לא לחץ צבאי ולא כלים דיפלומטיים הצליחו לאלץ את איראן לקבל את דרישותיה של אמריקה עד כה, ואיראן ממשיכה להכתיב את המשוואות האסטרטגיות של האזור.
מצד שני, דיווחי התקשורת המערביים סותרים את הנרטיב הרשמי של הבית הלבן. סוכנות הידיעות AP ציטטה גורם אמריקאי שאמר כי יותר מ-500 חיילים אמריקאים נפצעו במהלך הסכסוך, נתון שאינו תואם את הדיווח המוגבל של טראמפ על הנפגעים. בינתיים, הצהרות של כמה גורמים אמריקאים לשעבר מצביעות על כך שהמצב הופך מורכב יותר ויותר.
אנטוני בלינקן דיבר על כישלון אסטרטגי, ומזכיר ההגנה האמריקאי לשעבר ליאון פנטה השווה את המצב הנוכחי לניסיון היקר של מלחמת וייטנאם. יתר על כן, ההכרה בעלויות המופרזות של המלחמה, המסתכמות בעשרות מיליארדי דולרים, יחד עם המשך החזקתה של איראן ביכולות טילים ומל"טים, מעלה שאלה מכרעת: האם וושינגטון חוזרת על אותה דרך יקרה ולא מוצלחת בה נקטה בעבר? אם ניסיון מלחמה מהעבר הוא הסטנדרט לשיפוט, אזי המשך גישה זו לא יוביל ליציבות רבה יותר של עמדה אמריקאית, אלא לשחיקה עמוקה יותר של מעמדה האסטרטגי; דרך שעשויה להוביל לירידה בהשפעתה של וושינגטון באזור, לחיזוק מעמדה של איראן במשוואות גיאופוליטיות, לביסוס תפקידה האסטרטגי של טהרן במצרי הורמוז ולהאצת דעיכת החד-צדדיות האמריקאית.