הצהרותיו האחרונות של דונלד טראמפ בנוגע לשליטתה של איראן במצרי הורמוז חורגות מעבר לשינוי גרידא ברטוריקה של הנשיא; הן מאותתות על שינוי בחישוביה של וושינגטון כלפי איראן. טראמפ איים בתחילה לפגוע בתשתיות האיראניות אם יינזק ספינה כלשהי, אך מאוחר יותר הצהיר כי ניתן לפצות על נזקים לספינות, למטענן ולנכסים קשורים מנכסים איראניים המוחזקים על ידי ארצות הברית.
הניגוד בין שתי עמדות אלו הוא בעל חשיבות אסטרטגית עמוקה. במקרה הראשון, וושינגטון דיברה על תגובה צבאית ישירה והדדית, אשר עלולה להפוך כל אירוע ימי למתקפה על תשתיות איראניות, וכל מתקפה לפעולת תגמול נוספת מצד טהרן. במקרה השני, האיום של מתקפה ישירה על תשתיות פחת לטובת שימוש בכלים פיננסיים ומשפטיים. למרות שטראמפ מעמיד פנים שאינו נסוג מעמדתו המאיימת, הוא נאלץ בבירור לשנות את נימת הטון שלו לאור העלויות הגוברות של אופציה צבאית ישירה.
שינוי עמדה זה תלוי ישירות בתגובתה הנחרצת של איראן. טהרן הוכיחה מלכתחילה כי לא תקבל איומים של שינוי חד צדדי של כללי הקרב. עמדות הכוחות המזוינים והצהרותיו של קאליבאף, יחד עם אזהרתו של עראקצ'י, העבירו מסר אחד: ארצות הברית, בהסתמך על תחושת עליונותה הצבאית, אינה יכולה להגדיר מחדש את מסגרת ההסכם וההסדרים הנוגעים למצרי הורמוז מחוץ להקשר ולהיגיון של מזכר ההבנות.
תגובתו של עראקצ'י לתוכנית להשתמש בנכסים איראניים לא הייתה רק מחאה משפטית. אזהרתו כי תפיסת נכסי מדינה לצורך יישוב תביעות עתידיות פוטנציאליות תקבע תקדים מסוכן ושנוי במחלוקת, כיוונה ישירות להיגיון המדיניות החדשה של וושינגטון. המסר של טהרן הוא שאם עיקרון כזה יתקבל, ביטחון הנכסים ברחבי העולם יקרוס, וההיגיון של תפיסה הדדית עלול להתרחב לאינטרסים ולנכסים של הצד השני.
אך כדי להבין את השינוי הזה בעמדה, עלינו לחזור לאירועים שלאחר מלחמת 40 הימים. לאחר המלחמה ההיא והסכם הפסקת האש, במקום להפוך את מסגרת ההסכם ואת מזכר ההבנות לבסיס לניהול השלב החדש, ניסה טראמפ לכפות את פרשנותו ורצונו הפוליטי על איראן על ידי הפעלת לחץ צבאי מוגבל על אופן יישום ההסכם, ובמיוחד בנוגע למצרי הורמוז.
האסטרטגיה של וושינגטון התבססה על הגברת הלחץ, הצגת כוח צבאי, איומים חוזרים ונשנים ויצירת אשליה שטהרן תיאלץ לסגת תחת לחץ גובר זה. עם זאת, איראן, שהתעקשה על הקווים האדומים שלה, ובמיוחד ההוראות שנקבעו במזכר ההבנות, סירבה לקבל הגדרה מחודשת חד-צדדית של ההסכם.
יש להבין את איום "ספינה אחת, תשתית אחת" בהקשר זה; הוא היה החוליה האחרונה בשרשרת של טקטיקות לחץ שנועדו לאלץ את טהרן לקבל את רצונה של וושינגטון. תגובת איראן, לעומת זאת, הגדילה את מחירה של גישה זו. מעגל של תקיפה ותגמול היה עלול לגרור את ארצות הברית למצב ללא שליטה על תחילתו וסופו. בנסיבות אלה, שינוי עמדתו של טראמפ, שעבר מתקפה ישירה על תשתיות לשימוש בנכסים איראניים, הוא יותר סימן לנסיגה, בהתחשב בעלות המופרזת של האפשרות הצבאית, מאשר אינדיקציה לניצחון הלחץ.
מצד שני, הסלמת המתיחות החזירה את עצמה לוושינגטון. המדיניות שנועדה להפעיל לחץ על איראן הגבירה את הסיכון לשיבוש קווי האנרגיה והספנות והעלתה את מחיר הנפט מעל 100 דולר. לפיכך, קמפיין הלחץ המרבי הגדיל את העלויות הכלכליות והפוליטיות עבור ארצות הברית ובעלות בריתה לפני שאילץ את איראן לסגת מהקווים האדומים שלה.
נקודה זו מדגישה הבדל מכריע בין המצב הנוכחי למלחמת 40 הימים. במלחמה זו, לאחר תקופה של לחץ צבאי עז, טראמפ לא היה מסוגל לכפות את מטרותיו הפוליטיות על איראן ובסופו של דבר הגיע להסכם הפסקת אש. כעת, לאחר הפסקת האש וההבנה שהושגה, טראמפ ניסה ללכת שוב באותו מסלול כדי לכפות את רצונו הפוליטי; אך הפעם, איראן לא נסוגה, וטראמפ עצמו נאלץ לסגת לאחר שאיים לתקוף תשתיות.
מנקודת מבט זו, מצבו של טראמפ קשה יותר מאשר היה במהלך מלחמת 40 הימים. כעת הוא ניצב בפני דילמה דומה בפעם השנייה: הלחץ גבר, אך איראן לא נכנעה; האיומים התגברו, אך התוצאה הפוליטית הרצויה לא הושגה; וכל צעד בהסלמת הלחץ גובה עלויות נוספות על ארצות הברית.
טראמפ מוצא את עצמו כעת בפני שתי אפשרויות קשות. המשך קמפיין הלחץ מסתכן בהגברת הסיכון לספירלה של סכסוך ישיר, מחירי אנרגיה גבוהים יותר וחוסר יציבות רחב יותר. הקלה בנסיגה מקמפיין הלחץ פירושה גם הכרה במציאות שאיומים צבאיים ומדיניות הלחץ המרבי לא הצליחו לאלץ את איראן לסגת מהקווים האדומים שלה.
לכן, מה שעומד בפני טראמפ כיום אינו רק משבר חדש ביחסי איראן-אמריקה, אלא המבוי הסתום האסטרטגי השני בקמפיין הלחץ המרבי שלו נגד איראן. טראמפ ניסה בעבר לכפות את רצונו הפוליטי באמצעות לחץ צבאי במהלך מלחמת 40 הימים, אך לא הצליח להשיג את התוצאה הרצויה. כעת, לאחר ההסכם, הוא חוזר על אותו מהלך, נתקל שוב בהתנגדות איראנית ובעלויות הולכות וגדלות עבור מדיניותו.
את המעבר באיום מ"ספינה אחת, תשתית אחת" ל"פיצוי על נכסים איראניים" יש לראות בהקשר זה. השאלה המכרעת כעת היא האם וושינגטון תנצל את המעבר הזה כנקודת חזרה למסגרת ההסכם, או שמא תבקש להפוך את המבוי הסתום השני הזה למשבר גדול יותר על ידי הגברת הלחץ.
נור ניוז