"מעתה ואילך, בכל פעם שהרפובליקה האסלאמית של איראן תירה על ספינה במצרי הורמוז, ארצות הברית תפציץ גשר או תחנת כוח." זוהי עמדתו האחרונה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ; עמדה שנראית במבט ראשון כאיום צבאי, אך במציאות, מעל לכל, היא מצביעה על שינוי בחישובים האסטרטגיים של וושינגטון. נשיא ארה"ב, אשר בשבועות האחרונים הדגיש שוב ושוב את פתיחותם של מצר הורמוז, את ביטחון השיט ואת צמצום יכולתה של איראן לשלוט בנתיב מים זה, נאלץ כעת לשרטט קו אדום חדש לאותו תרחיש שתיאר בעבר כתרחיש תחת שליטה. שינוי טון זה הוא האינדיקטור המשמעותי ביותר לכישלון אסטרטגיית הלחץ האמריקאית בהשגת מטרותיה העיקריות. לאחר שהסכים להפסקת אש ונטש את דרך ההבנה, ניסה הממשל האמריקאי להציג בפני איראן ברירה על ידי שילוב של לחץ צבאי, מצור ימי, איומים בהרחבת המלחמה ופעולות פסיכולוגיות: או לקבל את תנאי וושינגטון ולחזור לשולחן המשא ומתן, או לשאת בעלויות צבאיות וכלכליות הולכות וגדלות. מטרת אסטרטגיה זו לא הייתה רק לגרום נזק צבאי; מטרתה הייתה לתרגם עליונות צבאית לניצחון פוליטי בשולחן המשא ומתן. עם זאת, האירועים הוכיחו שחישובים אלה לא הניבו את התוצאה הרצויה עבור הבית הלבן.
הסימן הראשון לכישלון זה היה קריסת המבצע הפסיכולוגי האמריקאי. בשבועות האחרונים, כאשר ארצות הברית הגבירה את תקיפותיה האוויריות על ערים איראניות ואיים דרומיים, כלי התקשורת והחוגים המערביים דנו ללא הרף באפשרות של מתקפה קרקעית, כיבוש איים איראניים וחופים דרומיים, והרחבת המבצע. המטרה העיקרית של אווירה זו הייתה ליצור הלם פסיכולוגי, לשנות את חישוביהם של מקבלי ההחלטות האיראנים, ולהעביר את הרושם שוושינגטון מוכנה להיכנס לשלב חדש במלחמה. עם זאת, אף אחד מהתרחישים הללו לא תורגם לפעולות מעשיות, וגם לא הצליח לשנות את הרצון הפוליטי האיראני. כתוצאה מכך, אחד מכלי הלחץ האמריקאי החשובים ביותר איבד את יעילותו לפני השגת מטרותיו.
מצד שני, איראן שאפה למנוע מארצות הברית לתרגם את עליונותה הצבאית לדומיננטיות אסטרטגית. המשך תגובה להתקפות, שמירה על היכולת להפעיל לחץ על משוואות הביטחון במפרץ הפרסי והגדלת עלויות המשך הסכסוך היו כולם חלק מאסטרטגיה זו. בהקשר זה, חוסר הביטחון המתמשך במצרי הורמוז והשפעתו על שוק האנרגיה הפכו לאחד המשתנים המשמעותיים ביותר במשוואה זו.
עליית מחירי הנפט לכ-95 דולר לחבית אינה רק תנודה כלכלית, אלא השתקפות ישירה של סיכונים גיאופוליטיים הולכים וגדלים באחד מעורקי מעבר האנרגיה החיוניים ביותר בעולם. אילו הנרטיב האמריקאי של "אבטחת מצר הורמוז" היה מקובל על השוק, חלק משמעותי מהסיכונים הללו היו מופחתים במחירי הנפט. עם זאת, התנהגות השוק הראתה כי גורמים כלכליים, חברות ביטוח, חברות ספנות וסוחרי אנרגיה ממשיכים להעריך ברצינות את הפוטנציאל לשיבוש נתיב המים הזה על ידי פעולות ימיות איראניות יעילות. זה מצביע על כך שהנרטיב הביטחוני של וושינגטון לא השיג את השפעתו הצפויה על השוק העולמי.
יתר על כן, לעלויות הגוברות של פעולות השטח של ארה"ב הייתה השפעה מועטה על חישובי הבית הלבן. הנפגעים המוגברים והאופי המתפתח של הציוד האמריקאי בשבועיים האחרונים הגבירו את הלחץ הפוליטי על טראמפ. ככל שהעלויות האנושיות, הצבאיות והכלכליות של כל סכסוך גבוהות יותר, כך קשה יותר להפוך אותו לניצחון פוליטי. עובדה זו הובילה את וושינגטון, במקום להתמקד בהשגת יעדים קודמים, לשרטט קווים אדומים חדשים ולאיים בצעדים מחמירים יותר.
בנסיבות אלה, יש לראות את האיום האחרון של טראמפ כניסיון לשבור את הקיפאון האסטרטגי. מסר זה מכוון לא רק לאיראן אלא גם לחברות ספנות, חברות ביטוח, משקיעים ושוק האנרגיה העולמי. וושינגטון מנסה להעביר שאם מגזר הספנות מאוים, ארה"ב תפעל בנחישות ולא תאפשר לפגוע בביטחון הסחר העולמי. מטרה נוספת של מסר זה היא למתן את ההשפעה הפסיכולוגית של המשבר על שוק הנפט ולמנוע עלייה נוספת ב"פרמיית הסיכון" במחירי האנרגיה.
עם זאת, שינוי זה באופי האיומים, מנקודת מבט אחרת, מהווה הודאה שבשתיקה בכישלון האסטרטגיה האמריקאית הקודמת. אילו האסטרטגיה של לחץ צבאי, מצור ימי ופעולות פסיכולוגיות הייתה משיגה את מטרותיה, לא היה צורך להתקדם מעבר לאיום על מטרות צבאיות ולהיכנס לשלב של איום על תשתיות קריטיות. המעבר ברטוריקה מ"שליטה במצב" ל"אם איראן תעשה זאת, נהרוס את התשתיות שלה" מדגים את אכזבתה של וושינגטון מהצלחת התרחיש הקודם ואת ניסיונה להחזיר את האמינות שאבדה על ידי הסלמת האיום.
עם זאת, הימור זה עלול להתגלות כשלב היקר ביותר של המשבר. בניגוד להתקפות צבאיות מוגבלות, מלחמת תשתיות עלולה להסלים במהירות לספירלה של צעדי נגד ותגובות. פגיעה בתשתיות קריטיות עלולה להפעיל צעדי נגד נגד תשתיות אסטרטגיות, מרכזי אנרגיה והאינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה, ולהרחיב את הסכסוך לרמה שתקשה על כל צד לשלוט בה.
לכן, אין לראות את האיום האחרון של טראמפ כסימן לביטחון בהצלחת האסטרטגיה האמריקאית, אלא כניסיון לשנות את כללי המשחק לאחר כישלון בהשגת מטרותיה הרצויות. האסטרטגיה, שהייתה אמורה לאלץ את איראן לקבל את תנאי וושינגטון באמצעות לחץ צבאי, מבצעים פסיכולוגיים ומצור ימי, הגיעה כעת לנקודה שבה נשיא ארה"ב, כדי לשמר את אמינותו האבודה, נאלץ לאיים במלחמת תשתיות; מלחמה שאם תתפתח מאיום בלבד לשלב היישום, לא רק תסכן את היחסים בין איראן לארצות הברית, אלא גם תאיים על ביטחון וכלכלת האזור כולו, ואף על שוק האנרגיה העולמי, במשבר בלתי צפוי.
נור ניוז