ההצהרות האחרונות של דונלד טראמפ, מרקו רוביו וכמה גורמים צבאיים אמריקאים בנוגע למתקפות על איראן בבוקר יום שני אינן רק הצהרות פוליטיות או ניסיונות להצדיק פעולות צבאיות; הן נושאות שני מסרים חשובים. ראשית, לאחר חודשים של ניתוק תקשורתי, הצהרות אלה מהוות הודאה שבשתיקה בכך שכוחות ארה"ב ספגו אבדות לנוכח העוצמה הצבאית האיראנית. שנית, הן מכירות באופן מרומז בהיגיון לכאורה של "נקמה", היגיון שאם יתקבל, מאשר גם את זכותה של איראן לדרוש גמול על דם חלליה. בהצדקת המתקפות האמריקאיות החדשות, טען טראמפ כי המבצע בוצע "לכבוד שניים, או אולי שלושה, פטריוטים אמריקאים". רוביו וגורמים אמריקאים אחרים התייחסו גם הם למותם של חייליה ותארו את המתקפות על איראן כתגובה לאובדן זה. טיעון זה, בנוסף להיותו ניסיון לטייח את התוקפנות הצבאית ואת המשך הפעולות האמריקאיות נגד איראן, מהווה גם הודאה המטילה ספק בנרטיב הרשמי של וושינגטון בדבר חוסר האבדות.
כישלון נרטיב הצנזורה והפגנת הכוח של איראן
במהלך המלחמה, ארצות הברית ובעלות בריתה ניסו להסתיר את היקף אבדותיהן ואבידותיהן, כמו גם את אלו של ישראל, על ידי הגבלת זרימת המידע. במקביל, חלק ניכר מהתקשורת המערבית התמקד, באופן חד צדדי, באבידות איראניות, והציג את טהרן כחלשה וחסרת אונים, ורמז שלאיראן לא הייתה ברירה אלא לסגת.
הודאות אחרונות של גורמים אמריקאים הטילו ספק בנרטיב זה. גם אם הצהרותיו של טראמפ מייצגות רק חלק קטן מהיקף האבדות האמיתי של ארה"ב, עצם ההודאה מדגימה שהמשך הצנזורה אינו בר קיימא עוד. יתר על כן, כמה דיווחים שפורסמו על ידי כלי תקשורת אמריקאים מצביעים על כך שלפני הפיגוע שהרג שני חיילים אמריקאים והותיר אחר נעדר בירדן, התרחשו מספר תקיפות נוספות על כוחות אמריקאים, שהביאו לפציעתם של עשרות חיילים ולנזק למספר מסוקים, אך אירועים אלה לא דווחו על ידי הפנטגון.
במהלך המלחמה, ארצות הברית ובעלות בריתה ניסו להסתיר את היקף אבדותיהן ואבידותיה של ישראל על ידי הגבלת זרימת המידע. ההודאה של גורמים אמריקאים כי איראן מכוונת אל ספינות במקום לסגור את מצר הורמוז היא כשלעצמה עדות ליכולתה המתמשכת של איראן להרתיע ולהשפיע על משוואות אזוריות; מציאות הסותרת את נרטיבי התעמולה על חולשתה המוחלטת של איראן.
הודאות בעלות השלכות משפטיות ופוליטיות
ארצות הברית ניסתה בתחילה להצדיק את תוקפנותה בטענה שהרסה את יכולותיה הצבאיות של איראן. עם זאת, בעקבות תגובותיה של איראן, היא שינתה את הנרטיב שלה, והציגה את נושא "נקמת החיילים הנופלים" כבסיס להתקפות החדשות. במקום להכשיר נרטיב זה, שינוי זה הוא ניסיון להקל על הלחץ הפנימי ולהצדיק את מעורבות הצבא האמריקאי במלחמה שעלתה לוושינגטון ביוקר.
בהקשר זה, הצהרותיו של מרקו רוביו בנוגע להתפתחויות הפנימיות באיראן, בנוסף להיותן התערבותיות, מהוות צורה של נורמליזציה עם הטרור והצדקה להמשך פעולות בלתי חוקיות נגד איראן; עניין המצדיק תגובה משפטית ופוליטית מידתית.
יתר על כן, פרסום תמונות של התקפות אמריקאיות על חלקים שונים של איראן על ידי הרשויות האיראניות הוא עדות ברורה לקבלת אחריות על פעולות אלה וניתן לצטט אותן במסגרת המשפט הבינלאומי. בינתיים, נותרת השאלה מדוע אלו הטוענים להגן על זכויות אדם והמשפט הבינלאומי שתקו לנוכח תיעוד זה ולא הגיבו ביעילות.
הזכות להגנה עצמית והתנאים לכל הפסקת אש
המסקנה החשובה ביותר שניתן להסיק מהצהרותיהם האחרונות של פקידים אמריקאים היא הכרתם הלא מכוונת בעיקרון "הזכות לתגמול". אם וושינגטון משתמשת בהריגת כוחותיה כתירוץ לפעולה צבאית, אזי אותו היגיון מאשר את זכותה של איראן לנקום את דמם של המפקד המעונה, תלמידי מנאבי, והשהידים של מלחמת שנים עשר הימים ומלחמת הרמדאן.
בהתבסס על עקרונות המשפט הבינלאומי, איראן רואה לעצמה זכות להגנה עצמית ורואה בדרישה לזכויותיהם של קורבנות התוקפנות זכות בלתי ניתנת לערעור. לכן, כל ניסיון של מתווכים כמו פקיסטן וקטאר לכינון הפסקת אש יהיה יעיל רק אם ילווה בערבויות אובייקטיביות, ניתנות לאימות ומחייבות מצד ארצות הברית.
אי אפשר לדבר על הפסקת אש מצד אחד, תוך המשך פריסת ציוד צבאי אמריקאי באזור, הרחבת מכירות נשק והצדקת טרור, ואז לצפות לאיפוק מצד איראן מצד שני. לפני נקיטת כל פעולה, על המתווכים לספק ערבויות מעשיות בנוגע למחויבותה של אמריקה ולהזהיר מפני המשך חיזוק התשתית הצבאית שלה באזור. אחרת, כל הסכם הפסקת אש לא יפחית את המתיחות, אלא יסלים את המשבר ויפחית את אמינותם של המתווכים.
נור ניוז