כמה אנליסטים ביטחוניים טוענים זה מכבר שהשקט היחסי ששרר באזור מאז חתימת מזכר ההבנות הוא בסך הכל הפסקת אש טקטית ולא אינדיקציה לשינוי באסטרטגיית המלחמה של וושינגטון; הפסקת אש שעשויה לסלול את הדרך לסבב עימות חדש עם איראן לאחר סיום מונדיאל והשיקולים הפוליטיים והתקשורתיים ישככו. מנקודת מבטם של אנליסטים אלה, הסכסוך בעצימות נמוכה וסדרת הצעדים הצבאיים והביטחוניים של ארה"ב בימים האחרונים עשויים להיות הקדמה לתרחיש רחב יותר - תרחיש הנדון כעת יותר מתמיד בחוגים אסטרטגיים, ככל שהמשבר מתגבר.
בלי קשר לכמה קרובה הערכה זו למציאות, לא ניתן להתעלם מעובדה אחת: הפסקת האש, שהייתה אמורה לבשר תקופה של הפחתת מתח, לא נמשכה זמן רב. ההבנה שהושגה קשה קרסה במהירות תחת לחץ חוסר האמון, חישובי הביטחון ופעולות פרובוקטיביות מצד ארצות הברית. כיום, עדיין אין סימן לשלום, קיימות הפסקת האש מוטלת בספק, והאזור שוב צועד לעבר משבר מחמיר.
השאלה הבסיסית היא: מדוע זה קרה? מדוע הסכם שיכול היה להיות קרש קפיצה לניהול מתחים וסכסוכים קורס כל כך מהר, והפך, כפי שתיאר זאת טראמפ, לחסר משמעות? תשובה שטחית עשויה להיות מיוחסת להפרות של סעיפים מסוימים או לסדרה של אירועים בשטח, אך התשובה העמוקה יותר טמונה במקום אחר. שורשי המשבר עמוקים הרבה יותר. הבעיה טמונה בהבנה השגויה מיסודה של וושינגטון לגבי מקומה של איראן בסדר הביטחון האזורי והעולמי של ימינו.
במשך ארבעת העשורים האחרונים, חלק ניכר ממדיניות ארה"ב התבסס על ההנחה שניתן לשנות את התנהגותה של איראן כך שניתן למזער את תפקידה במשוואות האסטרטגיות של מערב אסיה באמצעות שילוב של לחץ כלכלי, בידוד פוליטי, איומים צבאיים ובניית בריתות אזוריות. הכלים השתנו עם הזמן, החל מסנקציות מקיפות וקמפיין "לחץ מקסימלי" ועד להרתעה צבאית, לוחמת סייבר, פעולות מודיעין ומאמצים ליצירת בריתות ביטחון חדשות. הנחה רווחת עומדת בבסיס כל המדיניות הזו: שאיראן היא, או צריכה להיות, בסופו של דבר ניתנת לניהול, נשחקת ואף מוסרת מהמשוואה האזורית.
התפתחויות אחרונות, ובמיוחד עימותים ישירים, ערערו קשות על הנחה זו. כיום, צופים מערביים רבים מכירים בכך שאיראן גיוון ופיתח בהצלחה את יכולות ההרתעה שלה, שמרה ואף שיפרה את יכולתה להגיב, והפגינה רמת חוסן גבוהה בתנאי לחץ מקסימלי. בהתבסס על מציאות זו, כל פעולה צבאית נגד איראן, בניגוד להערכות ראשוניות רבות, לא נותרה ללא מענה וגבתה עלויות משמעותיות לצד השני.
זוהי מציאות אסטרטגית. הפסקת אש תחזיק מעמד רק כאשר שני הצדדים יכירו בכוחו, בעצמאותו וברצונו של זה. שלום גם יחזיק מעמד רק כאשר שני הצדדים יכירו בכך שהדרה או התעלמות מהצד השני אינן אפשריות ואינן כדאיות מבחינה כלכלית. לכן, הבעיה העיקרית כיום אינה היעדר ערוצי משא ומתן או מתווכים, אלא הכישלון להגדיר ולהכיר באיראן כשחקן עצמאי, קבוע ומשפיע במבנה קבלת ההחלטות האמריקאי. תחושת עליונות עדיין שולטת בחלק מחישוביה של וושינגטון. פרספקטיבה זו מניחה שעל ידי הגברת הלחץ ניתן להשיג ויתורים נוספים, או שבסופו של דבר, ניתן לאלץ את איראן לסגת אסטרטגית.
עם זאת, הניסיון הוכיח אחרת. איראן עשויה לדון בניהול סכסוכים או אפילו במסגרת הסכמים בזמנים שונים, אך בכל הנוגע לעצמאותה האסטרטגית, זכויותיה הלאומיות ותפקידה האזורי, היא אינה מוכנה לקבל שום נוסחה שנכפתה מבחוץ. מציאות זו גרמה לכל הסכם שנועד לשנות את מאזן הכוחות, במקום לקבל אותו, לקרוס במבחן הביטחוני הראשון. מנקודת מבט זו, ההבנה שנחלשה לאחרונה והפכה לחסרת יעילות במידה מסוימת הייתה יותר קורבן של חישוב שגוי מאשר של אירוע ספציפי. זוהי טעות להניח שניתן להגיע להסכם בר קיימא מבלי להכיר בעמדתה האמיתית של איראן, תוך הסתמכות אך ורק על לחץ. ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים מראה כי מעשי איבה רבים וארוכי שנים הוכלו כאשר הצדדים הכירו במציאות כוחו של זה לפני בניית אמון. שלום בר קיימא אינו תוצר של אופטימיות, אלא של ריאליזם. ראשית, יש להכיר בקיומו של הצד השני, ביכולתו להשפיע ובחוסר האפשרות לחסלו; רק אז ניתן לנהל משא ומתן על כללי הדו-קיום. אם שינוי זה במתודולוגיית קבלת ההחלטות של וושינגטון לא יתרחש, כל הפסקת אש תהיה רק הזדמנות להתארגן מחדש, וכל הסכם יהיה רק הפסקת אש קצרה בין משברים. במקרה כזה, גם ללא מלחמה, האזור יישאר במצב של "לא מלחמה ולא שלום" - מצב שפוגע, מעל הכל, בביטחון ובפיתוח של כל הצדדים.
לכן, הסוגיה העיקרית כיום אינה נוסח של הסכם חדש או מספר הפגישות הדיפלומטיות. הבעיה המרכזית טמונה במקום אחר: האם ארצות הברית מוכנה להכיר באיראן עצמאית, חזקה ומשפיעה כשחקנית מפתח במשוואות הביטחון האזוריות והעולמיות? כל עוד התשובה לשאלה זו היא לא, לא יהיה שלום מתמשך, לא תימשך הפסקת האש, וספירלת המשברים ההולכת וגוברת תימשך. הצעד הראשון לסיום הספירלה הזו אינו שרטוט מחדש של מפת האזור, אלא שינוי תפיסת המציאות שלו - המציאות של איראן.
נור ניוז