ה-11 ביולי מזכיר לנו את אחד הפשעים הנוראיים ביותר בהיסטוריה המודרנית: היום בו נטבחו יותר מ-8,000 מוסלמים בוסנים בסרברניצה, לעיני כוחות שמירת השלום של האו"ם. טרגדיה זו לא הייתה רק מעשה רצח עם, אלא גם מסמך היסטורי המדגים את כישלונם של המבנים הבינלאומיים למנוע פשעים נגד האנושות ואת חוסר יכולתה של הקהילה הבינלאומית לעשות צדק.
אלפי אזרחים בוסנים חיפשו מקלט באזור הבטוח של האו"ם, בתקווה לתמיכת כוחות שמירת השלום ההולנדיים, אך בסופו של דבר הם נמסרו לכוחות סרביים ונהרגו. למרות שחלק ממבצעי הפשע הזה, כולל רטקו מלאדיץ', נשפטו והורשעו, תפקידם ואחריותם של מעצמות המערב והמוסדות הבינלאומיים בהופעתה ובהנצחתה של טרגדיה זו נותרו מוטלים בספק רב.
סרברניצה הראתה שכאשר הצדק בזירה הבינלאומית הופך לסלקטיבי והרצון האמיתי להעמיד את מבצעי הפשעים לדין נעדר, הקרקע מוכנה לחזרה על טרגדיות אנושיות כאלה ברחבי העולם.
סטנדרטים כפולים: משתיקה בסרברניצה למשברים של היום
טבח סרברניצה אינו רק אירוע היסטורי; זוהי דוגמה בולטת לסטנדרטים הכפולים של המערכת הבינלאומית לנוכח משברים הומניטריים. במערכת שבה התגובות לסבלן של אומות מגוונות, חיי אדם מוערכים לעיתים על פי שיקולים פוליטיים, אינטרסים של כוח וחישובים גיאופוליטיים.
ההתעלמות מפשע זה סללה את הדרך להמשך המשברים באפגניסטן, עיראק, סוריה, לוב, לבנון, תימן, עזה וחלקים אחרים של העולם בשלושת העשורים האחרונים. השתיקה או התגובות המוגבלות של מוסדות בינלאומיים לרבות מהטרגדיות הללו מדגימות את כישלונם של המנגנונים הקיימים למנוע הישנות של פשעים נגד האנושות.
יתר על כן, התמיכה הפוליטית והצבאית שמספקות חלק ממדינות המערב לישות הציונית, והחסימה של צעדים בינלאומיים יעילים נגד פשעים שבוצעו בפלסטין, מדגימות את המשך אותה גישה שבה הטיפול במפרי זכויות אדם כפוף לשיקולים פוליטיים.
מעזה למנב: מעגל החסינות והפשיעה נמשך
עזה כיום היא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר בעולם למשבר הומניטרי; אזור שבו אזרחים, ובמיוחד נשים וילדים, סבלו מקשיים נרחבים תחת הפצצות, מצור, רעב ועקירה. התמיכה הצבאית והפוליטית שסיפקה ארצות הברית וכמה מדינות אירופאיות לישראל, והתנגדותן למאמצים בינלאומיים לסיום הסכסוך, הדגישו את תפקידן של המעצמות הגדולות בהנצחת המשבר.
החרם של ארצות הברית על פרנצ'סקה אלבנזה, הדווחת המיוחדת של האו"ם למצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים שנכבשו מאז 1967, הוכיח כי סיקור תקשורתי של זכויות אדם ופשעי מלחמה יכול להיות נתון ללחץ פוליטי.
גם הטרגדיה של בית הספר במנב נופלת תחת דפוס זה; מתקפה שהרגה מספר רב של תלמידים ואזרחים שימשה תזכורת חדה לצורך הדחוף להעמיד לדין את מבצעי התקפות על מרכזים אזרחיים. כאשר פשעים נגד אזרחים לא ייענשו, מעגל האלימות יימשך, והאיום על הביטחון העולמי רק יתעצם.
אילו הקהילה הבינלאומית הייתה נוקטת בתקיפות במבצעי הפשע ובתומכיהם לאחר סרברניצה, ייתכן שהעולם לא היה עד כיום לחזרה על טרגדיות כאלה בעזה, לבנון, תימן ואזורים מוכי משבר אחרים.
צדק עולמי: הדרך היחידה לשים קץ לחוסר עונש
טבח סרברניצה, טבח עזה, הטרגדיות ההומניטריות בלבנון, סוריה ותימן, כמו גם אירועי מלחמת שנים עשר הימים האחרונה, כולם חוליות בשרשרת אירועים הנובעים מחולשתם של מנגנונים בינלאומיים ומחוסר העונש שממנו נהנים כמה גורמים רבי עוצמה.
האו"ם ומוסדות בינלאומיים יכולים למלא את מטרתם האמיתית רק כאשר הם ינהלו צדק ללא אפליה ויעמידו את כל מבצעי הפשעים, המסיתים והתומכים בפשעים לדין, ללא קשר למעמדם הפוליטי או לכוחם הצבאי.
הניסיון של שלושת העשורים האחרונים הראה שגינויים מילוליים בלבד וביטויי חרטה אינם מונעים הישנות של פשעים. כדי להשיג שלום מתמשך, העולם זקוק למערכת שבה אף ממשלה לא יכולה להתעלם מזכויות אזרחיה ולהימלט מאחריות על ידי הסתמכות על כוח פוליטי או צבאי.
סיום החוסר עונש, כינון צדק ללא סטנדרטים כפולים ושמירה על כבוד האדם הן הדרכים היחידות למנוע את הישנות הטרגדיות שהכתימו שוב ושוב את ההיסטוריה של האנושות.
נור ניוז