למרות שהצהרתו של דונלד טראמפ על סיום מזכר ההבנות בין איראן לארצות הברית הוצגה בתקשורת כסוף התהליך הדיפלומטי, ברמה האסטרטגית היא חושפת שינוי בתפקידו, ולא הכרזה על סוף הדיפלומטיה. תפיסה מוטעית נפוצה היא שכל נסיגה מהסכם היא אמצעי לנטישת המשא ומתן; עם זאת, משא ומתן, על פי מסורות מדיניות החוץ האמריקאית, מעולם לא היה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת מאזן הכוחות הרצוי.
מה שקרה לאחר הסכסוכים האחרונים משקף שינוי ב"שיטת הפעלת הלחץ", ולא שינוי ב"מטרה". וושינגטון עדיין מבקשת להשפיע על התנהגותה של איראן, אך כעת היא מנסה להשיג זאת באמצעות שילוב של לחץ צבאי, סנקציות כלכליות, איומים פוליטיים ותיווך אזורי. במילים אחרות, אם ההסכם נתפס בעבר כהקדמה להקלת הלחץ, לחץ נתפס כעת כהקדמה לחזרה להסכם.
שינוי זה לא התרחש בחלל ריק. פעולות צבאיות אמריקאיות, הן במהלך מלחמת 40 הימים והן לאחר הפסקת האש, לא הניבו כל הישגים פוליטיים עבור ארצות הברית, בניגוד לציפיות מתכנניהן. מבנה קבלת ההחלטות של איראן לא השתנה, וטהראן לא חזרה בה מעמדותיה המוצהרות. להיפך, ההשלכות הכלכליות של המשבר, החל ממחירי האנרגיה המאמירים ועד לחששות בנוגע לביטחון נתיבי הספנות לנפט, קיבלו במהירות ממדים בינלאומיים, והגדילו את עלות המתיחות המתמשכת עבור צדדים רבים. זה גם מסביר את ההפעלה בו זמנית של רשת מתווכים. המהלכים של קטאר, עומאן, פקיסטן ורוסיה, ואפילו ההתייעצויות המקבילות של כמה מדינות ערביות, אינם מצביעים על הסכם קרוב, אלא על מאמץ למנוע את יציאת המשבר משליטה. כאשר מחיר המלחמה הופך גבוה מדי עבור כולם, שמירה על ערוצי תקשורת הופכת לציווי אסטרטגי, לא לאופציה פוליטית.
בינתיים, התנהגותה של וושינגטון מתאפיינת בסתירה ברורה. מצד אחד, נשיא ארה"ב מדבר על סיום ההסכם, ובמקביל מטיל סנקציות חדשות על איראן - פעולה שטהראן רואה, יחד עם התקפות צבאיות, הפרה של התחייבויות ארה"ב, ובמיוחד סעיף 9 במזכר ההבנות. מצד שני, הממשלה עצמה אינה חוסמת את תהליך הגישור; למעשה, מסתובבים דיווחים על האפשרות להמשך מגעים עקיפים. סתירה זו אינה מקרית; היא חלק מדפוס של "דיפלומטיה כפייתית", מודל שבו לחץ ומשא ומתן משמשים יחד כדי לאלץ את הצד השני לחזור לשולחן המשא ומתן בעמדה שונה.
לעומת זאת, עמדתה המוצהרת של איראן ראויה לציון. מר עבאס עראקצ'י, שהדגיש את מחויבותה של איראן להתחייבויותיה עד כה, אישר כי הדרך היחידה קדימה היא ששני הצדדים ידבקו בהוראות מזכר ההבנות. משמעותה של עמדה זו טמונה בעובדה שטהראן, בניגוד לנרטיב של סיום הדיפלומטיה, אינה דוחה את עקרון הדיאלוג; אלא, היא קושרת את תוקפו של כל דיאלוג עתידי לעמידה בהתחייבויות. במילים אחרות, מוקד הסכסוך עבר מ"עקרון המשא ומתן" ל"תוקף ההתחייבויות".
מנקודת מבט זו, ההתפתחות המשמעותית ביותר בעקבות הסכסוכים האחרונים היא השינוי בסדר היום למשא ומתן עתידי. בעוד שהמוקד בעבר היה על סוגיות טכניות וגרעיניות, השאלה הבסיסית יותר כעת היא כיצד להבטיח עמידה בהתחייבויות ולמנוע הישנות של מעגל הלחץ, ההסכמה וההפרה. ללא תשובה לשאלה זו, חידוש המשא ומתן לא בהכרח יוביל להסכם בר קיימא.
לכן, אולי התיאור המדויק ביותר של המצב הנוכחי הוא שארצות הברית עברה מ"דיפלומטיה מוסכמת" ל"דיפלומטיה כפייתית" - אסטרטגיה שבה סנקציות, איומים וכוח צבאי אינם חלופות למשא ומתן, אלא כלים לעיצובו. השאלה המכרעת לעתיד אינה האם שני הצדדים ינהלו משא ומתן שוב, אלא האם, במסגרת כזו, עדיין ניתן לבסס מנגנונים מעשיים כדי לאלץ את ארצות הברית למלא את התחייבויותיה ולהגיע להסכם בר קיימא.
נור ניוז