האם תפרוץ מלחמה חדשה? שלושה תרחישים אפשריים עבור איראן וארצות הברית

במהלך 72 השעות האחרונות, ההתפתחויות הביטחוניות באזור המפרץ הערבי נכנסו לשלב חדש. חילופי התקיפות בין איראן לארצות הברית, הסלמת הסכסוכים באזור וסביב מיצרי הורמוז, הנוכחות הצבאית האמריקאית המוגברת והמתח המתמשך בין טהרן לוושינגטון, כל אלה מצביעים על כך שהמשבר יצא משליטה ונכנס לשלב חדש. במקביל, עליית מחירי הנפט, סיכונים מוגברים לסחר הימי, עמדות משתנות של גורמים בינלאומיים ואזוריים וחששות מסכסוך רחב יותר גרמו שוב למשקיפים לשאול: האם האזור על סף מלחמה כוללת, או שמא מתפתח סדר ביטחוני חדש עם כללים ואיזונים שונים? ההתפתחויות הנוכחיות מראות כי מערב אסיה נמצאת בנקודת מפנה היסטורית. בניגוד לאמונה הרווחת, אין לנתח את ההתפתחויות האחרונות אך ורק בהקשר של חילופי אש בין איראן, ארצות הברית וישראל, או בהקשר של תנודות במזכר הבנות זמני. מה שמתעצב היום הוא תחרות לקביעת ארכיטקטורת הביטחון העתידית של המפרץ הערבי ומרכזי האנרגיה האסטרטגיים בעולם; תחרות שתוצאתה עלולה להשפיע על מאזן הכוחות באזור ואף על הכלכלה העולמית לשנים הבאות.
בשבועות האחרונים, סדרה של התפתחויות לכאורה שונות היוו, למעשה, את הבסיס למשוואה אחת: תהלוכת הלוויה חסרת התקדים של מיליון איש באיראן ובעיראק לכבוד המנהיג המעונה, אשר, מנקודת מבט פוליטית, הדגימה לכידות חברתית ויכולת גיוס; הדרישה העממית המתמשכת לתגובה לתוקפנות; העימותים הימיים המתגברים במפרץ הערבי; פריסתן מחדש של ספינות אמריקאיות בים הערבי; התמיכה הפוליטית שהציע מזכ"ל נאט"ו לתקיפות האמריקאיות האחרונות; עליית מחירי הנפט ועלויות ביטוח הספינות; האיום מצד החות'ים התימנים להרחיב את הסכסוך לבאב אל-מנדב; והדאגה הגוברת בקרב גורמים כלכליים בנוגע לביטחון נתיבי הסחר העולמיים. יחד, אירועים אלה מציירים תמונה שונה של עתיד האזור.
האמת היא שהאסטרטגיה הראשונית של וושינגטון לתרגם לחץ צבאי להישג פוליטי נתקלה במכשולים משמעותיים. בעוד שמטרת ארה"ב הייתה לפתוח במהירות במשא ומתן להסכם מקיף, יישום ההבנה הראשונית הזו הפך כעת לנקודת המחלוקת העיקרית. הירידה באמון ההדדי, המשך הלחצים הכלכליים, ביטול כמה ויתורים הקשורים לייצוא הנפט האיראני והסכסוכים המתמשכים בשטח מדגימים כי נתיב הדיפלומטיה שברירי מתמיד.
בתגובה, איראן מבקשת גם להעביר את משוואת ההרתעה מהתחום הצבאי הגרידא לזירה הגיאופוליטית של האנרגיה. הדגש על תפקידה הריבוני בניהול מיצרי הורמוז במסגרת מזכר ההבנות המשותף אינו רק עמדה ביטחונית, אלא מסר אסטרטגי לפיו לא ניתן להגדיר מחדש את ביטחון האנרגיה העולמי מבלי להתחשב במעמדה ובאינטרסים של איראן. מסיבה זו, מיצרי הורמוז אינם רק נתיב מים, אלא גם המנוף הגיאו-כלכלי החשוב ביותר באזור.
בינתיים, המשתנה התימני קיבל משמעות מיוחדת. אם איומיו של אנצאר אללה לכוון לאינטרסים סעודיים ולשבש את מיצרי באב אל-מנדב יבוצעו, העולם יתמודד עם משבר בו-זמני ראשון מזה עשרות שנים הכולל שני נתיבי סחר ימיים עיקריים. בתרחיש כזה, השלכות המשבר לא יוגבלו למזרח התיכון, אלא ישפיעו גם על שוק האנרגיה, שרשרת האספקה, על עלות ההובלה הימית ואפילו על שיעורי האינפלציה בכלכלות מרכזיות. מסיבה זו, עליית מחירי הנפט ועלויות ביטוח ימי מוגברות צריכות להיחשב כאינדיקטורים הראשונים לכך שהמשבר נכנס לשלב הגיאו-כלכלי שלו.
מציאות זו מסבירה גם את התנהגותן של מעצמות גדולות וגורמים אזוריים. סין שואפת לייצב את נתיבי האנרגיה והסחר, בעוד שרוסיה, למרות שהיא מקבלת בברכה את הלחץ המוגבר על ארצות הברית, פתוחה למעורבות ישירה במלחמה. מדינות המפרץ מוצאות את עצמן לכודות בין שתי דאגות עיקריות: מצד אחד, הן זקוקות לערובות ביטחון אמריקאיות, ומצד שני, כל פרצת ביטחון במצרי הורמוז ובמיצרי באב אל-מנדב עלולה לאיים קשות על פרויקטי הפיתוח שלהן, על יצוא האנרגיה ועל היציבות הכלכלית שלהן.
לכן, בלימת המשבר ושמירה על ערוצים דיפלומטיים יעילים הפכו לצו משותף עבור מדינות אלה.
עם זאת, אולי ההתפתחות המשמעותית ביותר היא מה שקורה בוושינגטון. פריסת הכוחות האמריקאים מחדש ותמיכת נאט"ו במתקפות האחרונות מצביעות על כך שארצות הברית עדיין שוקלת את האפשרות הצבאית. במקביל, עליית מחירי הנפט, הלחץ על הכלכלה העולמית, חששות משיבושים בסחר הימי וההשלכות הפוליטיות של פתיחת מלחמת התשה חדשה הגבילו את היקף קבלת ההחלטות האמריקאית. זוהי הדילמה שעשויה להשפיע על פעולות הבית הלבן בחודשים הקרובים. בהתאם לכך, ניתן לנתח את עתיד המשבר בשלושה תרחישים. הראשון הוא המשך מצב "לא מלחמה ולא שלום", שבו מתקפות מוגבלות, לחץ כלכלי, לוחמה ימית ולוחמת מידע נמשכות, מבלי שאף צד יחצה את סף המלחמה הכוללת. תרחיש זה הוא הסביר ביותר בנסיבות הנוכחיות.
התרחיש השני הוא טעות בחישוב במצרי הורמוז, במצרי באב אל-מנדב, בלבנון או בחזיתות אזוריות אחרות; אירוע שעלול להוביל לתגובת שרשרת שתצא משליטה ותסלים את המשבר לרמה רחבה הרבה יותר. במקרה זה, הנושא לא יוגבל לביטחון אזורי בלבד; גם הכלכלה העולמית תהפוך לאחד הנפגעים הבולטים ביותר של המלחמה.
התרחיש השלישי, אולי המאתגר ביותר מבחינה פוליטית אך גם ההגיוני ביותר, הוא הגעה להבנה חדשה המבוססת על המציאות בשטח ועל דרישותיה הלגיטימיות של איראן. הבנה זו תחייב את כל הצדדים להכיר בכך שאת ביטחון המפרץ הערבי, מיצרי הורמוז ומצרי באב אל-מנדב לא ניתן להבטיח על ידי הדרת צד אחד, אלא על ידי כינון הסדר ביטחוני מקיף ומקומי.
הנקודה האסטרטגית כאן היא שהסכסוך העיקרי בעתיד לא יסובב סביב כמה תקיפות טילים או כמה סבבי משא ומתן. במקום זאת, התחרות האמיתית היא מי יקבע את הכללים לסדר הביטחון החדש במפרץ הערבי. נראה כי ארצות הברית וישראל מבקשות להפוך את ביטחון האזור לבינלאומי ולצמצם את תפקידה העצמאי של איראן. לעומת זאת, טהרן מנסה לשמור על השליטה במצרי הורמוז כמרכיב ריבוני במאזן ההרתעה שלה.
לפיכך, אזור מערב אסיה נכנס לשלב שבו לוחמת טילים היא רק כלי אחד בתחרות. הזירה העיקרית היא המאבק על הגיאופוליטיקה של האנרגיה, ביטחון נתיבי המים האסטרטגיים ועיצוב סדר הביטחון העתידי של האזור. כל החלטה שתתקבל בחודשים הקרובים בהורמוז, באב אל-מנדב, וושינגטון, טהרן, תל אביב או בירות ערביות לא רק תקבע את גורל המשבר הזה, אלא גם תעצב את הסדר האזורי לשנים הבאות.