על פי מקורות חדשותיים, פסגת נאט"ו מתוכננת להתקיים היום באנקרה. בעוד שהפסגה, על פי סוכנויות הידיעות, הייתה אמורה לדון ב"ביטחון ימי" וב"חופש השיט" במצרי הורמוז, היא למעשה ניצבת בפני שאלה מהותית יותר: האם ניתן לקבל החלטה בנוגע להורמוז מבלי להכיר באיראן כישות הגיאופוליטית החשובה ביותר בנתיב המים הזה?
חדשות המתפרסמות לפני הפסגה מצביעות על חילוקי דעות ברורים בין ארצות הברית לחלק מבעלות בריתה האירופיות. וושינגטון אינה מרוצה מלונדון ופריז, בתיווך עומאן, שמקימות מסגרת שונה לניהול ביטחון הורמוז ועדיין מעדיפה שכל מנגנון ביטחון יוקם תחת ניהולה ופיקוחה הישירים. לעומת זאת, אירופה מעניקה עדיפות לביטחון אנרגטי, ליציבות השווקים הגלובליים ולמניעת משבר חדש במפרץ הערבי על פני תחרות גיאופוליטית עם איראן. פער זה בסדרי העדיפויות הפך את פסגת אנקרה לזירה לחילוקי דעות בתוך נאט"ו.
אבל מאחורי חילוקי הדעות הללו מסתתרת מציאות שגם אמריקה וגם אירופה לא יכולות להתעלם ממנה: המציאות של איראן. מצר הורמוז אינו רק מעבר ימי שיש להחליט עליו בדלתיים סגורות. זהו חלק בלתי נפרד מהגיאופוליטיקה של אזור שבו איראן מחזיקה בקו החוף הארוך ביותר, ביכולות הביטחון הרחבות ביותר ובתפקיד ההיסטורי המשמעותי ביותר. עמדה זו אינה תוצר של הסכם פוליטי, אלא מציאות גיאוגרפית; וגיאוגרפיה, בניגוד לבריתות פוליטיות, אינה משתנה עם שינויים בממשלות או בפגישות בינלאומיות.
לכן, כל תוכנית המבקשת לבסס ביטחון במצרי הורמוז על ידי הדרה, התעלמות או הגבלת תפקידה של איראן, או על ידי עקיפת זכויותיה, תתמודד עם משבר לגיטימציה ומשבר יעילות לפני שניתן יהיה ליישמה. ביטחון ימי לא יכול להתבסס מול מדינה שהיא אחת השחקניות החופיות הבולטות ביותר בנתיב מים זה.
ראוי לציין כי דיווחי החדשות על הסכסוך בין וושינגטון לאירופה מאשרים מציאות זו, אם כי שלא במתכוון. דיווחים מצביעים על כך שכמה מדינות אירופאיות הודו כי לא ניתן לבסס מנגנון בר-קיימא לניהול התנועה הימית מבלי להתחשב בתפקידה של איראן. אפילו במזכר ההבנות האחרון בין איראן לארצות הברית, על פי דיווחים שפורסמו, איראן צפויה למלא תפקיד מרכזי בוויסות תנועת הספנות ובחזרה ההדרגתית לשיט רגיל. משמעות הדבר היא שאותה מדינה שחלקם ביקשו להוציא ממשוואת מיצרי הורמוז במשך שנים, חזרה אליה כעת.
כמובן, אין פירוש הדבר קבלת כל הגישות האירופיות. ההצעה להקים משימה צבאית רב-לאומית, גם אם תוצג בלשון של "תמיכה בחופש השיט", עלולה, אם תיושם ללא הסכמת מדינות החוף וללא כבוד מלא לריבונותן, להפוך לגורם המחריף אי הבנות ביטחוניות. ניסיון העשורים האחרונים הראה כי מיליטריזציה של המפרץ הפרסי הגבירה את חוסר האמון ולא שיפרה את הביטחון.
אם נאט"ו רוצה לשלוח מסר אחראי לעולם מפסגת אנקרה, עליו לבחור בין שתי גישות: להמשיך לפעול במסגרת תחרות גיאופוליטית ומדיניות בלימה, שרק מסבכת את המשבר, או לבסס את החלטותיו על המציאות הגיאוגרפית והמשפטית של האזור.
מציאות זו ברורה. ראשית, מיצרי הורמוז הוא נתיב מים בינלאומי, וביטחונו הוא בעל חשיבות עליונה לכלכלה העולמית. שנית, נתיב מים זה ממוקם בקרבת מדינות החוף, ושום הסכם ביטחון לא יחזיק מעמד ללא השתתפותן והסכמתן. שלישית, איראן אינה צד חיצוני אלא אבן יסוד בביטחון האזור, ויש לכבד את זכויותיה, אחריותיה ואינטרסים הלגיטימיים בכל תוכנית.
פסגת אנקרה אינה צריכה לרמוז שניתן לקבל החלטות בנוגע להורמוז ללא השתתפות איראן. רושם כזה אינו עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי, המציאות הגיאופוליטית והניסיון ההיסטורי של האזור. ביטחון בר-קיימא בהורמוז הוא תוצר של איזון המכיר בזכויותיהן של כל מדינות החוף, ובמיוחד איראן; הוא אינו תוצאה של הפגנת כוח ימי או הקמת בריתות הכופות את רצונן על האזור מבחוץ. אולי המסר החשוב ביותר של פסגה זו עבור נאט"ו הוא: ניתן לנהל את משבר הורמוז, אך רק כאשר מקבלי ההחלטות יקבלו את העובדה שלא תהיה תוכנית בת קיימא, בת קיימא או לגיטימית לנתיב מים זה ללא כיבוד זכויותיה של איראן וקבלת תפקידה המכריע של טהרן.
נור ניוז