הבוקר הזה החל לא בהמולת העיר, אלא בלחישות אלפי לבבות. לפני שתפילות התפילה הסתיימו, אולם התפילה של האימאם חומייני הפך למקדש מפואר לאומה; מקדש שבו דמעות ואמונה התכנסו.
גופתו של מנהיג המהפכה האסלאמית נישאה על כתפיו של עם שכל צעד שלו סיפר סיפור של שנים של חברות ונאמנות. דממה ירדה על שמי טהרן, ורגעי הדממה ביניהם דיברו בקול רם, ברהיטות רבה יותר מכל מילים, על צער האומה.
רגע התפילה התעלה מעבר לטקס גרידא. כאשר המילים הנלחשות, "הו אלוהים, איננו יודעים עליו דבר מלבד טוב", הדהדו ברחבי אולם התפילה, היה זה כאילו מיליוני קולות התאחדו במנגינה אחת; תחינה שבקעה מפי העם ונחרטה בזיכרון ההיסטוריה. באותו רגע, התפילה לא הייתה רק פרידה מגוף טהור; היא הייתה עדות האומה לטוהר של אדם שהקדיש את חייו למהפכה, עצמאות והתנגדות.
בתוך ההמונים, כל העיניים הופנו שוב אל גופתה השברירית של המרטיר זהרה מוחמדי גולפייגאני; תמונה אחת, מבלי להוציא מילה, העבירה את עומק הטרגדיה הזו. דמעות זלגו בשקט, אך העמידה האיתנה נותרה; אותה עמידה איתנה שטופחה במשך שנים בבית הספר להתנגדות.
תהלוכות התפילה נשפכו מעבר לקירות אולם התפילה והתפשטו לרחובות הסובבים; זה היה כאילו כל טהרן עמדה כאחד. הקו בין פנים לחוץ, בין החצר לרחוב, מטושטש; בכל מקום שהעין יכלה לראות, היו שורות של אבלים שנישאו את תפילת הפרידה.
כיום, הביטוי "הו אלוהים, איננו יודעים עליו דבר מלבד טוב" לא היה רק חזרה בתפילת הלוויה; זו הייתה התחייבות שבקעה מלב אומה, הדתה מהדהדת בשמי איראן. הבטחה שנותרה מושרשת היטב בליבם של מיליוני איראנים, והדרך ש"מרטיר איראן" נתן לה משמעות קמה לתחייה שוב והופקדה בידי זכרה של ארץ זו כדי להמשיך את המסע.
נור ניוז