פחות מיומיים לאחר הלווייתו וקבורתו של מנהיג המהפכה, שנמשכו מספר ימים, דיווחו כלי תקשורת בינלאומיים על נוכחותם הגדולה חסרת התקדים של איראנים במסגד הגדול בטהרן. כלי תקשורת אלה, שהופתעו מחוסנו של העם האיראני לאחר מלחמה נוראית בת 40 יום, הכירו בכישלון האסטרטגיה לזרוע מחלוקת בין העם לממשלה. רשת החדשות האמריקאית הבולטת CNN הכריזה על כך, ותיארה את ההלוויה כ"תצוגת ניצחון" עבור העם האיראני. הכרה זו עצמה מדגימה את הדומיננטיות של איראן במלחמת הנרטיבים, מלחמה שאינה פחות חשובה מזו הצבאית. מלחמות לא תמיד מסתיימות בשדה הקרב, ולפעמים פעולת המלחמה האחרונה אינה בשמיים או במטווח טילים, אלא ברחובות המדינה ובטקסי אבל למנהיגים ולגיבורים. מסיבה זו, הלוויותיהם של מנהיגים פוליטיים במדינות רבות הן יותר אירוע גיאופוליטי מאשר טקס אבל בלבד - רגע שבו העולם מנסה להעריך מחדש את היחסים בין המדינה, האומה והשלטון. טקסי הפרידה והתפילות לגופת המנהיג האיראני נבעו מאותו עיקרון. מה שהפגינו מיליוני איראנים ועשרות משלחות זרות לא היה רק אבל קודר, אלא התגלמות של סוג של "חוסן לאומי" שהוצג לעולם לאחר חודשים של מלחמה, לחץ, סנקציות, מבצעים פסיכולוגיים וניסיונות לערער את המערכת הפוליטית. מסיבה זו, כמה כלי תקשורת בינלאומיים תיארו את הטקסים לא כפרידה פשוטה, אלא כסמל לסיום שלב של עימות והוכחה לעוצמתה המתמשכת של איראן.
ביטוי זה, אם מובן נכון, נושא משמעות עמוקה יותר מכותרת חדשותית גרידא.
בספרות המחקר האסטרטגי, המטרה הסופית של מלחמה אינה רק השמדת ציוד צבאי. מה שאומרים תיאורטיקנים מובילים של מלחמה הוא שמלחמה היא אמצעי לשבירת "הרצון הפוליטי" של הצד השני. צבא המחזיק בנשק אך חסר רצון להתנגד נכשל. כשם שמדינה שנותרה קיימת אך איבדה את רצונה הלאומי הובסה למעשה.
האסטרטגיה שתוכננה נגד איראן התבססה בדיוק על אותו היגיון: הדחת המנהיג, יצירת ואקום מנהיגותי, החרפת פילוגים חברתיים, הסתה לאי שביעות רצון בקרב הציבור, ובסופו של דבר גרימת קריסת המשטר מבפנים. במציאות, המבצע הצבאי היה רק חלק אחד מהפרויקט; המרכיב המכריע יותר היה הלוחמה הקוגניטיבית והפסיכולוגית שמטרתה לבסס את הרעיון ש"המשטר אינו מסוגל עוד לשכפל את עצמו". אך טקסי הפרידה הציגו ניגוד חריף לנרטיב זה.
הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה מדבר על מושג הנקרא "הון סמלי" - הון המופק לא מכסף או מנשק, אלא מקבלה חברתית ואמינות ציבורית. מדינות חזקות כאשר הן יכולות להפגין הון זה ברגעי משבר. טקסי הפרידה מהמנהיג המעונה, שכעת נמצאים ביומם השני, הפכו בדיוק לזירה לביטוי הון זה. מיליוני אנשים לא הגיעו רק להיפרד מדמות היסטורית; הם הצליחו להעביר את המסר שהקשר בין פלח משמעותי בחברה למבנה הפוליטי, בניגוד לתפיסת האויב, נותר בר קיימא.
אבל משמעותו של סיפור זה משתרעת הרבה מעבר לתחום הפנימי.
ג'וזף ניי, תיאורטיקן של עוצמה רכה, מאמין שמדינות אינן יעילות רק באמצעות עוצמה צבאית; היכולת לעצב תפיסות היא גם חלק מהעוצמה. אם מלחמה היא זירת העוצמה הקשה, אז טקס הפרידה הפך לזירת העוצמה הרכה עבור איראן. תמונות הנוכחות הציבורית העצומה והמשלחות הזרות יצרו תמונה שונה מזו שניסו חדרי מבצעים של לוחמה פסיכולוגית להעביר לעולם בחודשים האחרונים. למעשה, מבלי לירות ירייה אחת, איראן עיצבה מחדש את הנרטיב שלה בעיני דעת הקהל האזורית והעולמית.
אבל אולי המסר החשוב ביותר של טקס זה טמון במושג "המשכיות ממשלתית". ממשלות מודרניות נכשלות כאשר העברת השלטון הופכת למשבר. ההיסטוריה העכשווית גדושה במדינות ששקעו במלחמת אזרחים, קריסה מוסדית או התערבות זרה לאחר הדחת מנהיג. מה שקרה באיראן, לפחות ברמה המוסדית, היה סיפור אחר; הליכים משפטיים נמשכו, לא היה ואקום שלטוני, המוסדות המשיכו לתפקד, ובמקום כאוס, החברה חוותה אחת החגיגות הציבוריות הגדולות ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה. כאן אנו יכולים לדבר על "כישלון אסטרטגיית עריפת ראשים".
אין ספק שכל ניצחון אסטרטגי יכול להפוך להזדמנות שהוחמצה אם לא יוביל לרפורמה פנימית. האמת היא שהון חברתי אינו ישות סטטית, בניגוד למה שחלק מהפוליטיקאים מאמינים. הון זה יהפוך ליעילות או ידלדל בהדרגה. האנשים שהפגינו אחדות לאומית בימי המלחמה והאבל הם אותם אנשים הדורשים צדק, שגשוג, שקיפות, מאבק בשחיתות, חירויות משפטיות ותקווה לעתיד בזמנים רגילים.
כאן, יש להבחין בין "ניצחון במלחמה" לבין "ניצחון אחרי מלחמה". ניצחון במלחמה פירושו הבסת מטרות האויב. אבל ניצחון אחרי מלחמה פירושו בניית ממשלה יעילה יותר, כלכלה חזקה יותר וחברה מבטיחה יותר. ההיסטוריה מראה שמדינות רבות ניצחו בשדה הקרב אך נכשלו בממשל. הסיבה ברורה גם כן: הן לא הפכו את ההון שהעם נתן למערכת הפוליטית ברגעים קריטיים לרפורמות מבניות.
מנקודת מבט זו, אין לראות את טקס הפרידה מהמנהיג המעונה כסוף של נרטיב, אלא כתחילתה של אחריות חדשה. אם טקס זה היה "מצעד ניצחון", הרי שניצחון זה היה, מעל לכל, ניצחון של אחדות לאומית על פרויקט קורס; ניצחון של המשכיות המוסדות הפוליטיים על אסטרטגיה של ערעור יציבות. וניצחון הרצון הלאומי על המלחמה הקוגניטיבית.
נור ניוז