בפוליטיקה הבינלאומית, מלחמה יכולה לפעמים להפוך לנקודת מפנה היסטורית, לא בגלל ניצחון צבאי או תבוסה, אלא בגלל שינוי בחישובים אסטרטגיים. המלחמה האחרונה בין איראן לארצות הברית היא אולי דוגמה לכך; מלחמה שלמרות שהחלה בכוח צבאי, יש לה השלכות משמעותיות שעשויות להיות מורגשות בפוליטיקה הפנימית האמריקאית ובעתיד אסטרטגיית הביטחון הלאומית של המדינה.
ואכן, אם מטרת השימוש בכוח הייתה לכפות רצון פוליטי על הצד השני, אנליסטים אמריקאים רבים סבורים שמלחמה זו לא הצליחה להשיג את מטרותיה המוצהרות של וושינגטון כלפי איראן. סוגיה זו העלתה מחדש את השאלה בחוגים הפוליטיים האמריקאים האם "מלחמות אינסופיות" הן עדיין כלי יעיל להגנה על האינטרסים הלאומיים של המדינה, או שמא הן הפכו לעלות אסטרטגית.
סימני השינוי בולטים ביותר בקרב שורשי המפלגה הרפובליקנית, המפלגה שהייתה אבן הפינה של מדיניות ההתערבות האמריקאית בשלושת העשורים האחרונים.
סקר משותף של הניו יורק טיימס/סיינה מצייר תמונה שונה של הדור החדש של הרפובליקנים. על פי הסקר, 53% מהרפובליקנים מתחת לגיל 45 מתנגדים למלחמה עם איראן, בהשוואה ל-22% בלבד בקרב אלו מעל גיל 45. הפרש זה של 31 נקודות אינו רק פער דורי; הוא משקף שינוי בתפיסות לגבי תפקידה של אמריקה בעולם.
נתוני סקר אחרים חושפים את היקף הפער הזה. 54% מהרפובליקנים הצעירים מאמינים שדונלד טראמפ תמך מדי בישראל, בהשוואה ל-16% בלבד מהדור המבוגר של המפלגה. כמעט שלושה רבעים מהרפובליקנים מתחת לגיל 45 מאמינים שארצות הברית צריכה להקדיש הרבה פחות תשומת לב למשברים בינלאומיים, בהשוואה ל-40% בלבד בקרב אלו מעל גיל 45.
נתונים אלה אינם רק סקר; הם מצביעים על שינוי מהותי בחשיבה. הדור שחי את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן חושש כעת הרבה יותר מהצתת סכסוך חדש במזרח התיכון מאשר דור הפוליטיקאים במהלך המלחמה הקרה.
שינוי עמדות זה ניכר גם בעמדותיהן של דמויות משפיעות בתנועת "אמריקה תחילה". טאקר קרלסון התנגד בפומבי למעורבות ארה"ב במלחמה עם איראן, וראה בכך ניגוד לאינטרסים הלאומיים. ג'יי.די. ואנס הזהיר גם לפני תחילת הסכסוך כי ארצות הברית תיגרר למלחמת התשה נוספת. אפילו סיקור התקשורת האמריקאית של הדעות השונות בין ואנס למרקו רוביו בנוגע לאופן הטיפול באיראן מדגים כי הפער בין התנועה הלאומנית הרפובליקנית לניאו-שמרנים אינו עוד טקטי, אלא אסטרטגי.
אם מגמה זו תימשך בבחירות האמצע ולאחר מכן בבחירות לנשיאות ארה"ב, מלחמה עם איראן עלולה למלא את אותו תפקיד שמילאה מלחמת וייטנאם עבור הדמוקרטים ומלחמת עיראק עבור הציבור האמריקאי: ערעור הלגיטימיות של שימוש במלחמה ככלי עיקרי במדיניות חוץ.
כמובן, אין זה אומר שארצות הברית נוטשת את כוחה הצבאי. וושינגטון תמשיך להפעיל הרתעה, בניית בריתות ולחץ כלכלי, אך העלות הפוליטית הגוברת של מלחמה גורם לה להיות פחות נוטה לנקוט בפעולות צבאיות בקנה מידה גדול, במיוחד לאחר שהניסיון האיראני הוכיח שעליונות צבאית לבדה אינה מבטיחה את השגת היעדים הפוליטיים.
אם שינוי זה באסטרטגיה האמריקאית יתבסס, השלכותיו לא יוגבלו לוושינגטון בלבד. נטייה מופחתת להתערבות צבאית תיצור הזדמנויות גדולות יותר לדיפלומטיה ולדיאלוג, ולכינון הסדרי ביטחון אזוריים ובינלאומיים. בהקשר זה, אולי ההישג המשמעותי ביותר של מלחמה עם איראן לא יהיה בשדה הקרב, אלא דווקא בערעור הלגיטימיות של "מלחמות אינסופיות" ובחיזוק הסיכויים לשלום וביטחון בינלאומיים - התפתחות שהשפעותיה עלולות להדהד על פני הנוף העולמי במשך שנים רבות.
נור ניוז