רויטרס דיווחה לאחרונה כי ערב הסעודית מתכננת פגישה בריאד בין איראן, מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) ועיראק כדי לדון ב"ניהול וניצול עתידי של מיצרי הורמוז". על פי רויטרס, פגישה זו עשויה לייצג צעד לקראת עיצוב מחדש של ההסדרים הפוליטיים והביטחוניים באזור וניתן לפרש אותה כניסיון לפיוס וקרבה בין מדינות המפרץ לאיראן.
אם נפרש את הידיעה הזו אך ורק כפגישה טכנית או כלכלית, סביר להניח שנפספס את משמעותה האמיתית. מה שקורה בריאד, ולא כדיאלוג אזורי מסורתי, מעיד על הופעתה של תפיסת ביטחון חדשה במפרץ הערבי; תפיסה שהחליפה בהדרגה את התפיסות הקודמות של ביטחון אזורי בעקבות מלחמת 40 הימים האחרונה וההתפתחויות שלאחר מכן.
במשך עשרות שנים, חלק גדול מהמדינות הערביות הגובלות במפרץ הערבי הגדירו את ביטחונן באמצעות ברית אסטרטגית עם ארצות הברית. ההנחה הרווחת הייתה שהנוכחות הצבאית האמריקאית הנרחבת ורשת הבסיסים הצבאיים המערביים מסוגלים לשמור על כל מאזן כוחות רצוי באזור. עם זאת, המלחמה האחרונה ערערה רבות מהנחות אלו.
בעיצומו של עימות זה, ארצות הברית וישראל נכנסו לזירה במטרה להפעיל לחץ מקסימלי ולשנות את מאזן הכוחות האזורי. עם זאת, ללא קשר לרטוריקה הפוליטית של המפלגות השונות, מה שהיה בעל חשיבות עליונה עבור גורמים אזוריים היה התבוננות ביכולות בפועל של המעצמות בשטח. מדינות ערב הגובלות במפרץ הערבי היו עדות לכך שאיראן, למרות לחץ צבאי, פוליטי וכלכלי עצום, לא רק הודחה מהמשוואה אלא גם הצליחה לשמור על רמת הרתעה ותגמול גבוהה, ולנצל אותה ביעילות. מציאות זו הציגה תמונה שונה של מאזן הכוחות האזורי לבירות ערביות.
התוצאה הטבעית של חוויה זו הייתה שינוי בחישובי הביטחון. צצה הבנה חדשה: שביטחון המפרץ הערבי אינו מושג באמצעות תחרות עזה ובריתות חיצוניות, אלא באמצעות שיתוף פעולה בין המעצמות הגדולות באזור. במילים אחרות, המלחמה האחרונה הדגישה, יותר מכל דבר אחר, את העובדה שאיראן היא מציאות גיאופוליטית קבועה ובלתי נמחק במשוואות אזוריות - מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה, ושבלעדי השתתפותה לא ניתן לעצב או להבטיח את הביטחון האזורי.
יש להבין את פסגת ריאד הפוטנציאלית בהקשר זה. הבחירה במצרי הורמוז כנושא אינה מקרית. מצר הורמוז אינו רק מסדרון אנרגיה; הוא הלב הגיאופוליטי של המפרץ הערבי וסמל לגורלות המקושרים של מדינות האזור. כאשר מדינות החוף יושבות כדי לדון בניהול העתידי של נתיב מים חיוני זה, הן למעשה מכירות בעיקרון מכריע: ביטחון משותף חייב להיבנות באמצעות השתתפות גורמים אזוריים, ולא באמצעות התערבות של כוחות חיצוניים.
במקביל, נראה כי ערב הסעודית מגדירה מחדש את תפקידה בסדר המתהווה הזה. ריאד, שיצאה לדרך של דה-אסקלציה עם טהרן בשנים האחרונות, משוכנעת כעת יותר מתמיד כי יציבות כלכלית, השלמת פרויקטים של פיתוח ומשיכת השקעות זרות מחייבים הפחתת מתחים גיאופוליטיים וקביעת הסדרי ביטחון מקומיים בתוך האזור.
כמובן, אין להניח שכל המחלוקות ההיסטוריות בין איראן לכמה מדינות ערב נעלמו. סוגיות רבות נותרו בלתי פתורות, וחוסר האמון המצטבר לא יתפזר בן לילה. אבל ההבדל כיום טמון בעובדה שהרצון הפוליטי לנהל את הסכסוכים הללו החליף את הפוליטיקה של השמדה ועימות.
אולי ההישג האסטרטגי המשמעותי ביותר של המלחמה האחרונה עבור האזור הוא שינוי זה בתפיסת הביטחון. בעוד שגורמים אזוריים רבים בעבר חיפשו ביטחון תחת נוכחות של מעצמות זרות, כיום, יותר מתמיד, מתעצבת האמונה שביטחון בר-קיימא במפרץ הערבי הוא פרי שיתוף הפעולה בין מדינות האזור.
מנקודת מבט זו, פסגת ריאד אינה רק פגישה על מצר הורמוז, אלא עשויה לסמל את תחילתו של שלב חדש בסדר האזורי; סדר שבו מציאויות גיאופוליטיות מחליפות אשליות גיאופוליטיות, ודיאלוג, ולא עימות, הופך לכלי לניהול עתידו של המפרץ הערבי.
נור ניוז