תגובתו החדה של דונלד טראמפ להחלטת הסנאט המגבילה את סמכויות המלחמה של הנשיא נגד איראן חושפת יותר מסתם מחלוקת משפטית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת; היא חושפת סכסוך עמוק יותר בתוך המבנה הפוליטי האמריקאי - סכסוך על הנרטיב של תוצאות המלחמה והטלת האחריות על כישלונותיה.
בתגובה להחלטה, טען טראמפ כי איראן עומדת על סף הצעת ויתורים משמעותיים לארצות הברית, אך כי הסנאט, על ידי הגבלת סמכויותיו, סיכל את תהליך הבטחת ויתורים אלה. ללא קשר לאמיתות טענה זו, חשיבות הנושא טמונה בתפקוד הפוליטי של נרטיב זה. נשיא ארה"ב מנסה ליצור מסגרת שבה כישלונה של וושינגטון בהשגת מטרותיה המוצהרות נגד איראן מיוחס לא לחוסר היעילות של אסטרטגיית המלחמה, אלא לאילוצים שהטיל הקונגרס על הבית הלבן.
ראוי לציין כי חלק ניכר מאותו קונגרס היסס להגביל את סמכויות המלחמה של הנשיא בשיא המשבר ובנסיבות שאיימו להסלים את הסכסוך. כעת עולה השאלה: איזה שינוי מהותי התרחש בסביבה האסטרטגית והפוליטית של ארצות הברית שהוביל להעלאת תוכנית כזו לסדר היום?
אחת הסיבות העיקריות לצעד זה היא שחלק מהאליטה הפוליטית האמריקאית הגיע למסקנה כי כוח צבאי נגד איראן לא הצליח להשיג את מטרותיו הפוליטיות הרצויות. בספרות האסטרטגית, ערכו של מכשיר צבאי אינו תלוי בתדירות השימוש בו, אלא ביכולתו לאכוף רצון פוליטי. אם עלויות השימוש בכוח צבאי עולות על יתרונותיו הפוליטיים, אמינותו של מכשיר זה נשחקת בהדרגה.
מנקודת מבט זו, ניתן לראות את החלטת הסנאט כניסיון להתחמק מהשלכותיה של אסטרטגיה יקרה. במילים אחרות, כאשר מתברר כי המשך המסלול הקודם לא הניב את התוצאות הרצויות, מוסדות פוליטיים מנסים לפטור את עצמם מאחריות. בנסיבות כאלה, הגבלת סמכויות המלחמה של הנשיא עשויה לרמוז על כך שהקונגרס אינו מוכן להמשיך בתהליך שעלויותיו הולכות וגדלות ותוצאותיו מוטלות בספק.
עם זאת, גם תרחיש אחר אפשרי. ייתכן שפעולה זו אינה רק עימות בין הקונגרס לבית הלבן, אלא חלק מאסטרטגיה פוליטית מתואמת לניהול ההשלכות של תבוסה. בהקשר זה, הרפובליקנים מודעים לרגישות הציבורית לתוצאות המלחמה, ולכן מנסים לפטור את הבית הלבן מאחריות פוליטית ולחלק את הכוח בין מוסדות שונים.
בתרחיש כזה, הגבלת סמכויות הנשיא הופכת לכלי יעיל לקידום נרטיב חלופי - כזה המאפשר לממשל לטעון בעתיד שאילו הקונגרס לא היה מגביל את סמכותו של הנשיא, ארצות הברית הייתה מסוגלת לחלץ ויתורים נוספים או לאלץ את הצד השני לסגת. בדרך זו, הכישלון הפוטנציאלי יוצג לא כתוצאה מחישובים אסטרטגיים פגומים של הממשל הרפובליקני, אלא כתוצאה ממכשולים פוליטיים פנימיים שבהם גם הדמוקרטים משחקים תפקיד.
ניתן להבין את הצהרותיו האחרונות של טראמפ דווקא בהקשר זה, שכן הוא ניסה לזהות אשם פוטנציאלי לפני שמבקרים הטילו ספק בביצועי הממשל. מנקודת מבט זו, הצעת החוק של הסנאט, במקום פשוט להגביל את כוחו של הנשיא, יכולה לשמש כ"שסתום ביטחון פוליטי" - אמצעי להעברת חלק מעלויות המלחמה מהבית הלבן לקונגרס.
בלי קשר לשאלה איזה מבין שני התרחישים הללו קרוב יותר למציאות, עובדה אחת נותרת בלתי ניתנת להכחשה: הדיון בוושינגטון כיום אינו עוסק עוד בהרחבת סמכויות המלחמה, אלא כיצד להצדיק את תוצאותיה של מלחמה חסרת תועלת ואסון וכיצד לנהל את הנשורת הפוליטית שלה. כאשר שחקנים מרכזיים במערכת הפוליטית האמריקאית דנים, במקום בהישגים, במגבלות סמכותם, במכשולים פנימיים ובאשמים פוטנציאליים, אנו מבינים שהתחרות העיקרית עברה משדה הקרב לזירת הנרטיבים. השאלה המרכזית כעת אינה למי יש כוח רב יותר במלחמה, אלא מי יישא באחריות לתוצאותיה ההרסניות.
נור ניוז