דיפלומטיה בקצב מואץ

מדיניות החוץ האיראנית חוותה אחת התקופות הדינמיות ביותר שלה בשנים האחרונות. צוות המשא ומתן האיראני בילה ביום ראשון בשוויץ בבחינת יישום מזכר ההבנות עם ארצות הברית; מוחמד באגר ג'ליבאף נסע לעומאן מיד עם שובו לאיראן; והנשיא מסעוד פסגיאן ושר החוץ עבאס עראקצ'י יצאו לפקיסטן ביום שלישי. שר החוץ צפוי לנסוע לעיראק ביום שבת, וביקור של יושב ראש הפרלמנט בסין צפוי גם הוא להיות קרוב. בהתחשב בכך שבבידודם כסדרה של ביקורים דיפלומטיים שגרתיים, ייתכן שהמהלכים הללו אינם חושפים את משמעותם האמיתית. עם זאת, כאשר בוחנים אותם יחד, עולה תמונה שונה: איראן נכנסה לשלב של דיפלומטיה פעילה ורב-שכבתית שמטרתה לאחד את ההישגים הפוליטיים והאסטרטגיים של ההתפתחויות האחרונות.
בספרות היחסים הבינלאומיים, שום ניצחון או הצלחה צבאיים אינם נמשכים עד שהם מתורגמים להצלחה פוליטית. ההיסטוריה גדושה בדוגמאות של מדינות שהשיגו ניצחונות בשדה הקרב אך לא הצליחו לנצל אותם עקב חולשות בפוליטיקה ובדיפלומטיה. לכן, תיאורטיקנים אסטרטגיים רבים מאמינים שמלחמה היא שלוחה של הפוליטיקה, וכי הפוליטיקה, בתורה, חייבת להבטיח את תוצאות המלחמה. נראה כי הרפובליקה האסלאמית של איראן נכנסה לשלב חדש על פי היגיון זה. בעקבות ההתפתחויות האחרונות והתמורות בדינמיקה האזורית, הסוגיה העיקרית אינה עוד רק ניהול משברים, אלא גיבוש מציאות חדשה שנוצרה כתוצאה מהתפתחויות אלו. כאן תפקידה של הדיפלומטיה הופך מכריע.
המנגנון הפוליטי משלים את ההישגים בשטח.
אחד המאפיינים הבולטים של ההתפתחויות האחרונות הוא התיאום חסר התקדים בין רמות קבלת ההחלטות השונות במדינה. הביקורים בו-זמניים של הנשיא, שר החוץ ויושב ראש הפרלמנט ביעדים שונים מדגימים כי הדיפלומטיה האיראנית אינה מוגבלת עוד למשרד החוץ בלבד, אלא שכל היכולות הפוליטיות של המדינה מנוצלות להשגת מטרה משותפת. למעשה, מדיניות החוץ האיראנית פועלת בו זמנית על מספר צירים. ראשית, ניהול הסביבה הסובבת וחיזוק היחסים עם השכנים. יש לנתח את הביקורים בפקיסטן, עיראק ועומאן בהקשר זה. האזור שלאחר המלחמה נכנס לשלב רגיש, וצדדים רבים מגדירים מחדש את עמדותיהם. טבעי שאיראן תבקש לגבש את המסגרת של יחסים חדשים אלה לפני אחרים. שנית, הפעלת היכולות של מעצמות אסיה. ביקורו הקרוב של קאליבאף בסין אינו רק ביקור פרלמנטרי. סין היא כיום אחת השחקניות הכלכליות והפוליטיות החשובות בעולם, ואחת השותפות האסטרטגיות המרכזיות של איראן. עם המעבר מסדר עולמי חד-קוטבי לרב-קוטבי, היחסים בין טהרן לבייג'ינג קיבלו חשיבות העולה על קשרים דו-צדדיים. שלישית, המשך נתיב המשא ומתן וניהול סוגיות בינלאומיות.
שיגור צוות המשא ומתן לשוויץ, ולאחר מכן לפקיסטן, עומאן וסין, מוכיח כי איראן, תוך שמירה על יכולות ההרתעה ונוכחותה בשטח, עדיין רואה בדיפלומטיה את הכלי העיקרי לפתרון סכסוכים. בפוליטיקה הבינלאומית, ישנם שלבים היסטוריים המתפתחים במהירות. לעיתים, למדינות יש רק חודשים ספורים לתרגם את תוצאות השינוי הגדול להישג מתמשך. אם הזדמנות זו מוחמצת, הנסיבות החדשות דועכות בהדרגה, וההישגים שהושגו אובדים. כיום, איראן מוצאת את עצמה בצומת כזה.
ההתפתחויות האחרונות בישרו שלב חדש במעמדה האזורי והבינלאומי של איראן. גורמים גלובליים ואזוריים רבים רואים כעת את איראן מנקודת מבט שונה. מצב זה יכול ליצור הזדמנויות משמעותיות בתחומי הכלכלה, הביטחון, התחבורה, האנרגיה ושיתוף הפעולה האזורי; עם זאת, מימוש הזדמנויות אלה דורש דיפלומטיה יעילה, מתמשכת וחדשנית. אינדיקציות עדכניות מצביעות על כך שמנגנון מדיניות החוץ של המדינה תפס מציאות זו היטב. חילופי הדברים הנרחבים וההתייעצויות הפוליטיות מדגימים כי טהרן אינה מתכוונת להסתמך רק על ההישגים שהושגו, אלא שואפת להפוך אותם לעמדות פוליטיות וכלכליות בנות-קיימא.
מניהול משברים לבניית סדר חדש
אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין הדיפלומטיה האיראנית כיום לקודמותיה טמון דווקא בנקודה זו. בשנים האחרונות, חלק גדול ממאמצי מדיניות החוץ התמקד בניהול משברים. כעת, עם זאת, מתגלים סימנים לכך שאיראן הופכת ממדינה תגובתית לשחקנית פרואקטיבית יותר בעיצוב הסדרים אזוריים חדשים. לאחר מלחמות רצופות, שינויים גיאופוליטיים ותחרות בין מעצמות גדולות, אזור מערב אסיה עומד על סף היערכות מחדש חדשה. בנסיבות אלה, כל מדינה המסוגלת לבסס את הרשת הפוליטית, הכלכלית והביטחונית שלה בשלב מוקדם תבטיח נתח גדול יותר מהסדר העתידי. לכן, סבבי הפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית בימים האחרונים אינם רק סדרה של פגישות, אלא חלק ממאמץ רחב יותר לתרגם את מעמדה החדש של איראן למציאות בת קיימא במסגרת המבנה האזורי והבינלאומי. הכדור נמצא כעת במגרש הדיפלומטיה. אם הצבא הצליח לשנות את מאזן הכוחות בחודשים האחרונים, הדיפלומטיה היא זו שחייבת לבסס שינויים אלה בחודשים הקרובים. אמנות מדיניות החוץ מקבלת את משמעותה האמיתית בצומת זה. היכן שהצלחות זמניות הופכות להישגים מתמשכים, והזדמנויות היסטוריות הופכות לנכס לאומי לפני שיהיה מאוחר מדי. למרות הפעילות חסרת התקדים של מנגנון מדיניות החוץ בשבועות האחרונים, המציאות היא שאיראן עדיין מחזיקה ביכולות דיפלומטיות משמעותיות שניתן להשתמש בהן לאיחוד ההישגים האחרונים. הזירה הראשונה היא אירופה. בעוד שהיחסים בין טהרן לבירות אירופה היו מתוחים בשנים האחרונות עקב סוגיית הגרעין, המלחמה באוקראינה וכמה חילוקי דעות פוליטיים, ההתפתחויות האחרונות עשויות לספק בסיס לעיצוב מחדש של יחסים אלה.
כמובן, מדינות אירופאיות רבות נקטו עמדה מפוקפקת ולא ידידותית כלפי איראן בשנים האחרונות, מה שמדגים את כישלונן לטפח יחסים רציונליים וזהירים. עם זאת, מדינות אירופה זקוקות נואשות ליציבות אזורית, ביטחון אנרגטי ומניעת משברים חדשים. כעת, לאחר שהסיכון למלחמה מופחת, טהרן, ולפחות חלק ממדינות אירופה, יכולות, באמצעות יוזמות פוליטיות חדשות, להחזיר לעצמן חלק מהמינוף האבוד ביחסים הדו-צדדיים. הזירה השנייה היא מוסדות בינלאומיים ורב-צדדיים. האומות המאוחדות, ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי, תנועת המדינות הבלתי מזדהות, ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי, ואפילו כמה מוסדות כלכליים ופיננסיים בינלאומיים מיוחדים יכולים לשמש כפלטפורמות עבור איראן לביסוס הנרטיב שלה לגבי ההתפתחויות האחרונות. בעולם של היום, הצלחה אסטרטגית אינה מושגת רק בשדה הקרב או אפילו במשא ומתן דו-צדדי, אלא טמונה גם ביכולתה של מדינה לעצב נרטיבים בינלאומיים. לאיראן יש כעת הזדמנות פז למנף את המרחב הזה כדי לחזק את מעמדה המשפטי והפוליטי בפורומים בינלאומיים. תחום פוטנציאל שלישי, ואולי החשוב ביותר, הוא מדינות המפרץ הערביות. רבות ממדינות אלה סבלו מהשלכות המשבר האחרון. אלה כללו חוסר ביטחון בנתיבי האנרגיה, עלויות תחבורה מוגברות, חרדות משקיעים ושיבושים בסחר האזורי - נזק שפגע גם בכלכלות הערביות. כעת, עם חזרת היציבות היחסית לאזור, הדרך ברורה מתמיד להחייאת הרתעה ושיתוף הפעולה הכלכלי בין איראן לשכנותיה הדרומיות במפרץ.
ואכן, אותן מדינות שסבלו הכי הרבה מהמשבר יכולות כעת להפוך לשותפות חשובות בביסוס שלום ושיתוף פעולה אזורי. זוהי הזדמנות נדירה שאסור לפספס. לכן, אין לראות בביקורים הדיפלומטיים האחרונים של בכירים איראנים את המטרה הסופית, אלא את תחילתו של שלב רחב יותר; שלב שבו איראן מבקשת להפוך את ההישגים הללו לרשת של יחסים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים בני קיימא. אם כיכר העצמאות שינתה את מאזן הכוחות, הרי שהדיפלומטיה כיום היא זו שחייבת לחזק ולבסס את השינויים הללו בנוף האזורי והבינלאומי. ההצלחה הסופית לא תימדד במספר הביקורים, אלא במידה שבה הזדמנות היסטורית זו מתורגמת לתועלת לאומית מתמשכת.