בניגוד למלחמה, דיפלומטיה אינה נוקטת בקיצורי דרך. משא ומתן הוא אמנות ההתגברות על חוסר אמון, חשד וזיכרונות מרים. מסיבה זו, כל הסכם מתמשך חייב להיבחן בזירה המורכבת של פוליטיקה וביטחון לפני שהוא עולה על הכתב. השיחות בין איראן לארה"ב שנערכו ביום ראשון בשוויץ מדגימות זאת. פקיסטן וקטאר תיווכו בשיחות הארוכות והמתוחות הללו, שאירחה שוויץ. לאחר כמעט 18 שעות של משא ומתן, הצדדים המתווכים פרסמו הצהרה המתארת "אווירה חיובית ובונה" ו"התקדמות מעודדת", והודיעו על חידוש המשא ומתן הטכני בימים הקרובים.
בינתיים, עבאס עראקצ'י כתב בנימה זהירה אך אופטימית: "התיווך הבלתי נלאה של פקיסטן וקטאר הביא להתקדמות משמעותית בסיום המלחמה בלבנון. האמברגו על יצוא נפט ופטרוכימיה הושעה, המצור הימי הוסר, חלק מהנכסים המוקפאים שוחררו, והתוכנית הגדולה לשיקום ופיתוח כלכלי של איראן יושמה. המבחן האמיתי הראשון: האחדות בפתרון הסכסוכים בלבנון."
בנוסף, ביקורו של הנשיא מסעוד פזקיאן בפקיסטן מחר צפוי להיות הזדמנות לבחון את השלבים הבאים של המשא ומתן האחרון ולקיים התייעצויות נוספות בנושא. מטבע הדברים, סדר היום של ביקור זה לא יוגבל לנושא זה בלבד, אך אחד המוקדים העיקריים שלו בוודאי יהיה דיון בהתפתחויות האחרונות במשא ומתן.
מעבר למשא ומתן
במבט ראשון, התפתחויות אלו עשויות להיראות כאוסף של ידיעות דיפלומטיות בלבד. עם זאת, כאשר הן מתבוננות יחד, עולה תמונה שונה; כזו שחושפת כי למרות כל חילוקי הדעות הבסיסיים, מתעצב רצון משותף למנוע חזרה למעגל המלחמה והסלמה של המשבר. זהו אולי ההישג המשמעותי ביותר של המשא ומתן האחרון.
למעשה, לאחר חודשים של מתח, עימותים צבאיים ומשברים ביטחוניים, כמעט כולם מסכימים כי מחיר החזרה לסכסוך צבאי ישיר עולה בהרבה על מחיר המשך המשא ומתן. איראן, ארצות הברית, המתווכים ואפילו רוב מדינות המפרץ או מערב אסיה, כל אחת מסיבות שונות, מעדיפות כעת את דרך הדיפלומטיה על פני התפשטות הסכסוך. אין פירוש הדבר פתרון המחלוקות, אלא הכרה במציאות שיש לנהל חילוקי דעות בשולחן המשא ומתן, ולא בשדה הקרב.
כמובן, אין לפרש התפתחות זו בתמימות, שכן הדרך קדימה נותרה רצופה קשיים. הניסיון ביחסי איראן-אמריקה הראה כי הפער בין הסכם פוליטי ליישום מעשי של התחייבויות יכול להיות ארוך ומורכב. חילוקי דעות בנוגע למנגנון היישום, העיתוי, האימות, הערבויות והפרשנות של התחייבויות עלולים לטרפד כל הסכם. מסיבה זו, המשך המשא ומתן הטכני בשוויץ הוא בעל חשיבות מיוחדת, משום שהצלחת כל הבנה פוליטית תהיה תלויה בסופו של דבר באיכות המשא ומתן המקצועי הזה.
מחויבות תמורת מחויבות: אסטרטגיה ריאליסטית
בינתיים, עמדותיה הרשמיות של איראן במהלך המשא ומתן חושפות אסטרטגיה ריאליסטית המכונה "מחויבות תמורת מחויבות". גישה זו אינה מבוססת על אמון נאיבי, וגם לא על הכחשה מוחלטת של האפשרות להגיע להסכם. ההיגיון של אסטרטגיה זו ברור: כל פעולה שתנקוט איראן חייבת להיענות בפעולה דומה מצד הצד השני, ואין לעשות ויתור מבלי לקבל ויתור דומה בתמורה. גישה זו היא תוצר של ניסיון השנים האחרונות, ובו בזמן, עדות לבגרות הדיפלומטיה האיראנית ולשימושה בלקחים שנלמדו במשא ומתן - דיפלומטיה המבקשת להגן על אינטרסים לאומיים ולנצל הזדמנויות להפחתת מתחים.
מנקודת מבט זו, הדגש של מוחמד באגר ג'ליבאף על "תום לב עם חוסר אמון" הופך מובן. במונחים דיפלומטיים, תום לב לעולם אינו פירושו אמון מוחלט. תום לב פירושו יצירת תנאים המגבירים את הסבירות לקיום התחייבויות ומפחיתים אי הבנות. מדינה יכולה לחשוד בצד השני, אך יחד עם זאת, היא מספקת את המרחב הדרוש לבחינת כנותה. במציאות, חוסר אמון ותום לב אינם מושגים סותרים; אלא שהם משלימים זה את זה במשא ומתן מורכב. חוסר אמון מחייב אימות, בעוד שתום לב משמר את האפשרות לקדם את המשא ומתן.
אם שוררת אווירה של חוסר אמון מוחלט במשא ומתן, לא תושג הסכם. לעומת זאת, אם האמון מוחלף באופן מכריע בזהירות, האינטרסים הלאומיים ייפגעו. אמנות הדיפלומטיה טמונה דווקא במציאת איזון בין שני מושגים אלה; איזון המונע הן אופטימיות מוגזמת והן פסימיות מוחלטת, ומונע את הרס כל הזדמנות פוליטית.
בינתיים, גם תפקידיהן של פקיסטן וקטאר בולטים. המעורבות המתמשכת של שתי המדינות הללו, יחד עם האירוח הנדיב של שוויץ, מדגימה כי גישור אינו רק עניין של קיום פגישה, אלא תהליך מתמשך של שמירה על ערוצי תקשורת. במשא ומתן גדול רבים לאורך ההיסטוריה, ההצלחה לא הייתה תוצאה של פגישה אחת, אלא תוצאה של חודשים של דיונים טכניים, חילופי דברים דיפלומטיים ופתרון הדרגתי של חילוקי דעות.
אין להתעלם מכך שהאויב הגדול ביותר של כל תהליך משא ומתן הוא אווירה רגשית מתוחה ומקוטבת. גופים כמו הישות הציונית וקיצונים מקומיים מסוימים שואפים לנפח את האווירה הפוליטית סביב המשא ומתן. משני צידי הסכסוך, ישנם זרמים שנהנים ממתח מתמשך, או לפחות רואים את האינטרסים שלהם מוגשים על ידי כישלון המשא ומתן. לכל פריצת דרך דיפלומטית יש את מתנגדיה, וכל צעד קדימה יכול להיסגר על ידי משבר פוליטי, ביטחוני או תקשורתי. מסיבה זו, שמירה על קור רוח, ניהול ציפיות והימנעות משיפוטים חפוזים חיוניים להצלחת המשא ומתן.
כעת, המסר החשוב ביותר מהמשא ומתן השוויצרי אינו שכל חילוקי הדעות נפתרו, אלא שהדלת לדיפלומטיה נותרה פתוחה. המשך השיחות לאחר שעות של משא ומתן, הדיונים הטכניים המתמשכים, הצהרות המתווכים על ההתקדמות והעובדה שאף צד לא יצא משולחן המשא ומתן, כולם אינדיקטורים משמעותיים להעדפה לדיפלומטיה על פני עימות צבאי.
הדרך קדימה נותרה קשה, אולי אפילו קשה יותר מהצפוי בתחילה. עם זאת, ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים הוכיחה שוב ושוב ששלום בר קיימא נובע לא מאופטימיות, אלא מריאליזם, סבלנות, דיאלוג מתמשך ויישום הדדי של התחייבויות. אם תינקטו באסטרטגיה של "מחויבות תמורת מחויבות" תוך שמירה על אווירה של רצון טוב ואימות הדדי, נוכל לקוות שהדיפלומטיה תצליח להתגבר הפעם על היגיון העימות; לא משום שחוסר האמון נעלם, אלא משום שכל הצדדים הבינו שמחיר כישלונה של הדיפלומטיה עולה בהרבה על הקושי בהמשכה.
נור ניוז