המשא ומתן המרובע בין איראן, ארצות הברית, קטאר ופקיסטן בז'נבה, שהתממש לאחר תפניות רבות ותחת השפעת הצהרותיו השנויות במחלוקת והמאיימות של דונלד טראמפ, נחשב לאחת ההתפתחויות הפוליטיות המשמעותיות ביותר מאז תום מלחמת 40 הימים. למרות המסגרת הכללית של השיחות ועמדות הצדדים שהוגדרו במזכר ההבנות הקודם, הניסיון של הסכמים אזוריים ובינלאומיים רבים מוכיח כי הבנה על הנייר אינה בהכרח מבטיחה הסכם יציב ומתמשך, במיוחד כאשר אחד הצדדים למשא ומתן זה הוא ממשלת ארצות הברית תחת נשיא כמו טראמפ, הידוע בשינוי מתמיד של עמדותיו ובהתעלמות מהתחייבויותיו הפוליטיות. מה שמבטיח את המשכיותו של כל הסכם הוא התאמתו למציאות הסובבת. במצב הנוכחי, הצלחתו או כישלונו של המשא ומתן תלויים בעיקר במידה שבה ממשלת ארצות הברית מבינה את המציאות החדשה באזור - מציאות שאינה מוגבלת להיבטים פוליטיים אלא כוללת גם ממדים גיאופוליטיים, גיאואסטרטגיים, גיאוכלכליים ואף תרבותיים וחברתיים. כל הסכם שמתעלם מאלמנטים אלה עשוי להיחשב להישג פוליטי בטווח הקצר, אך הוא יעמוד בפני אתגרים משמעותיים בטווח הארוך.
מנקודת מבט זו, הצהרותיו המאיימות של טראמפ בימים האחרונים מצדיקות בחינה מדוקדקת. ללא קשר למטרות התעמולה או למידה שבה הצהרות אלו נספגות באופן מקומי, השימוש החוזר ונשנה בשפה מאיימת, במיוחד לאור האבדות הכבדות שספג האזור ממלחמה רחבת היקף וחוסר יכולתה של ארצות הברית להשיג את מטרותיה הפוליטיות באמצעים צבאיים, מעלה שאלות האם וושינגטון באמת הבינה את ההשלכות של ההתפתחויות האחרונות. נראה כי חלק מהאליטה הפוליטית האמריקאית עדיין רואה את האזור דרך אותה עדשה ישנה; עדשה שדמיינה את האפשרות לשנות את המציאות בשטח ואת משוואות הביטחון באזור באמצעות לחץ, איומים, סנקציות וכוח צבאי.
עם זאת, מלחמת 40 הימים חשפה אמת נוספת. מלחמה זו הוכיחה כי לא ניתן לנתח את המפרץ הערבי והאזור הסובב אותו רק דרך עדשת התחרות הפוליטית; אלא, הביטחון באזור זה קשור זה בזה. אנרגיה, סחר, נתיבי ים, כלכלה ואפילו דעת הקהל בתוך מדינות שלובים זה בזה באופן הדוק כל כך עד שכל משבר גדול יכול לחרוג מגבולותיה של מדינה אחת. לכן, במצב הנוכחי, ייתכן שיהיה מדויק יותר לדבר על "מערכת ביטחון אזורית" ולא על "סדר ביטחון חדש".
המציאות היא שהאזור עדיין נמצא בשלב מעבר. סימנים של כאוס, חוסר יציבות ועמימות נותרו ניכרים, ולא ניתן לחזות בוודאות את היווצרותו של סדר חדש. עם זאת, אין להכחיש שחלק מיסודות המערכת הקודמת נשחקו. שחיקה זו באה לידי ביטוי לא רק ברמה המבנית, אלא, באופן משמעותי יותר, בתפיסות ובחישובים של גורמים אזוריים ורב-לאומיים.
הגילוי החשוב ביותר של מלחמת 40 הימים היה יכולותיה הגיאופוליטיות של איראן. במהלך מלחמה זו התברר שוב באופן חד משמעי שאיראן אינה רק שחקן פוליטי או צבאי באזור, אלא מציאות גיאופוליטית בלתי נמנעת. מיקומה הגיאוגרפי של איראן בצומת של המפרץ הפרסי, מפרץ עומאן, מרכז אסיה והקווקז, תפקידה המרכזי בביטחון האנרגיה והסחר האזורי, והשפעתה הישירה על משוואות הביטחון במערב אסיה הם גורמים שלא ניתן להתעלם מהם באמצעות לחץ פוליטי, סנקציות כלכליות או אפילו פעולה צבאית. בשנים האחרונות, היו בארצות הברית שהאמינו כי איראן עלולה להידחק לשוליים במשוואות אזוריות באמצעות לחץ ואיומים. עם זאת, התפתחויות אחרונות הוכיחו כי גיאוגרפיה אינה כפופה לסנקציות, וכי לא ניתן להתעלם ממציאות גיאופוליטית. מלחמת 40 הימים הדגישה, יותר מתמיד, כי הסוגיה הבסיסית אינה עוד "חיסול איראן" או אפילו "בלימה של איראן", אלא כיצד להתמודד עם מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה במשוואות הביטחון, הכלכלה והאסטרטגיה באזור.
בתחום הגיאו-כלכלי, המלחמה האחרונה אישרה מחדש את חשיבות ביטחון האנרגיה, נתיבי הסחר, המסחר הימי והמסדרונות האזוריים. כל חוסר יציבות באזור משפיע ישירות על האינטרסים של כל הגורמים. לכן, ביטחון אינו עוד מושג צבאי גרידא, אלא הפך לסוגיה כלכלית ואסטרטגית.
בנסיבות אלה, המבחן המכריע ביותר לשיחות ז'נבה טמון בשאלה האם ממשל ארה"ב מתכוון לבסס את החלטותיו ופעולותיו הפוליטיות על מציאויות חדשות אלה, או שמא ימשיך להסתמך על הפרדיגמות האינטלקטואליות הקודמות שלו. הסכם בר-קיימא מושג כאשר נוסח ההסכם מתיישב עם המציאות הגיאופוליטית של האזור. ככל שהפער הזה מצומצם יותר, כך גדלים הסיכויים להצלחת ההסכם ולקיימותו.
אולי הלקח החשוב ביותר עבור קובעי המדיניות האמריקאים ממלחמת 40 הימים הוא שביטחון בר-קיימא באזור אינו טמון בהתעלמות מהמציאות הגיאופוליטית של איראן, אלא בהבנתה. שיחות ז'נבה יגיעו לשלב בר-קיימא רק כאשר עובדות אלה יתפסו לא כוויתור פוליטי, אלא כחלק קבוע ובלתי משתנה מהאזור.
נור ניוז