עם תחילת השיחות המרובעות בין איראן, ארצות הברית, קטאר ופקיסטן בז'נבה, דונלד טראמפ נקט שוב באיומים והפחדות בראיון לפוקס ניוז. תוך שהוא מזהיר מפני מיצרי הורמוז, הוא איים על איראן בהתקפות נוספות, הצהיר הצהרות שהפרו את הנורמות הדיפלומטיות בנוגע להחזרת צוות המשא ומתן האיראני, ואף פתח במתקפה מילולית נדירה על נשיא איראן. עיתוי זה מעלה שאלה חשובה עבור אנליסטים: אם ארצות הברית נותרה בטוחה ביכולתה להשיג את מטרותיה באמצעות לחץ ואיומים, מדוע היא יושבת היום ליד שולחן המשא ומתן בז'נבה?
התשובה טמונה בפער בין "נרטיב הניצחון" ל"מציאות בשטח".
כאשר ארצות הברית וישראל פתחו במבצע הצבאי המשותף שלהן נגד איראן ב-30 במרץ בשנה שעברה, הן לא רק ביקשו לגרום נזק צבאי. ראיות והצהרות פומביות רבות הצביעו על כך שחישובים ראשוניים התבססו על ההנחה שסדרה של תקיפות בו-זמניות נגד המבנה הפוליטי, המנהיגות הצבאית, יכולות ההגנה והתשתית האסטרטגית של איראן יאלצו את טהרן לקבל את דרישותיה הפוליטיות של וושינגטון בפרק זמן קצר. ראיות רבות מצביעות על כך שההערכה האמריקאית הלכה רחוק יותר, וכי הם קיוו ליצור חוסר יציבות נרחב או אף לקריסת מערכת קבלת ההחלטות של איראן.
עם זאת, ההתפתחויות בחודשים שלאחר מכן חשפו פער משמעותי בין היעדים הראשוניים לתוצאות בפועל. המבנה הפוליטי של איראן לא קרס, מערכת קבלת ההחלטות שלה לא התפוררה, כוחה ויכולתה לתגובה לא פחתו, וטהראן לא חזרה בה מעמדותיה המקוריות בנושאים אסטרטגיים. וחשוב מכל, ארצות הברית הבינה בהדרגה כי בעלות עליונות אווירית מוחלטת ויכולות צבאיות נרחבות בעולם לא בהכרח מתורגמות ליכולת לכפות את רצונה הפוליטי על איראן.
בנסיבות כאלה, חזרה לשולחן המשא ומתן מעידה יותר על קבלה של מגבלות האופציה הצבאית ונסיגה ברורה מעמדות קודמות מאשר תוצאה של השגת יעדי המלחמה. בספרות האסטרטגית, כניסה למשא ומתן מובנת כתהליך שבו קובעי המדיניות מסיקים כי המשך בדרך הקודמת יעלה יותר ממה שניתן להרוויח. במילים אחרות, אם וושינגטון באמת האמינה שהיא יכולה להשיג את מטרותיה המרביות בעזרת עוד כמה סבבי לחץ, היה הגיוני יותר להמשיך במסלול הצבאי מאשר לפנות לכוח צבאי כדי לבסס את שיחות ז'נבה.
מנקודת מבט זו, יש לנתח את הצהרותיו האחרונות של טראמפ בהקשר של "ניהול תפיסות לאחר כישלון". הוא ניצב בפני אתגר פוליטי רציני: כיצד ניתן להיכנס למשא ומתן לאחר ניהול מלחמה עם מטרות שאפתניות, מבלי להשיג מטרות אלה, ועדיין לשמור על תדמית המנצח?
תגובתו של טראמפ לאתגר זה היא בניית נרטיב. הוא מנסה להציג את המשא ומתן לא כתוצאה ממגבלות הכוח האמריקאי, אלא כתוצאה מהרחבת ההשפעה האמריקאית. יש להבין את האיומים החוזרים ונשנים, השפה המעליבה וההפגנות המתמידות של מוכנות לפעולה צבאית בהקשר זה. המטרה העיקרית של הצהרות אלה, במקום לשנות את חישובי טהראן, היא להשפיע על דעת הקהל האמריקאית, להרגיע את בעלות בריתה האזוריות ולמנוע את התבססות הכישלון האסטרטגי של וושינגטון.
המציאות היא שבמצב הנוכחי, הזירה החשובה ביותר לתחרות אינה עוד הזירה הצבאית, אלא זירת הרטוריקה. חזרתה של ארצות הברית למשא ומתן לאחר שנכשלה בהשגת יעדיה הפוליטיים באמצעים צבאיים היא עדות ברורה לכישלונה של וושינגטון ומצביעה על טעות אסטרטגית שבוצעה על ידי טראמפ וצוותו בבית הלבן. לכן, טראמפ, העומד בפני לחץ פוליטי ותקשורתי עז, מנסה לתאר אירוע זה כתוצאה מטקטיקות הלחץ המוצלחות שלו.
אולי ההיבט המשמעותי ביותר בניתוח התנהגותו של טראמפ הוא הסתירה החדה בין דבריו למעשיו. הרטוריקה שלו נותרה מבוססת על איומים ותצוגות כוח, בעוד שהתנהלותו המעשית ניכרת כיום בז'נבה ובשולחן המשא ומתן. בניתוח אסטרטגי, פעולותיהם של השחקנים בדרך כלל מעידות יותר מהצהרותיהם. משא ומתן מתחיל כאשר אמצעים אחרים נכשלים בהשגת היעדים הרצויות, או כאשר עלות השגתם הופכת גבוהה באופן בלתי נסבל.
לפיכך, יש לראות את איומיו האחרונים של טראמפ לא כסימן לביטחון המנצח, אלא כחלק ממאמץ לשמור על נרטיב של ניצחון במצב שבו המציאות בשטח אילצה אותו לקבל את דרך המשא ומתן. מסיבה זו, ככל שהפער בין המטרות הראשוניות של המלחמה לתוצאות הסופיות גדול יותר, כך גובר הצורך להפגין עוצמה ולקדם נרטיב של ניצחון.
נור ניוז