שישים ימים מייסרים: ממלחמת צללים למלחמת משא ומתן

שיגורה הסימולטני של המשלחת האיראנית, בראשות מוחמד באגר ג'ליבאף ובליווי סייד עבאס עראקצ'י, המשלחת האמריקאית, שכללה דמויות בולטות כמו ג'יי.די. ואנס, סטיבן ויטאקר וג'ארד קושנר, והמשלחת הפקיסטנית, בראשות שהבז שריף ופילדמרשל אסים מוניר, לז'נבה, מצביע על כך שהסוגיה האיראנית-אמריקאית עברה את שלב ניהול המשברים הזמני. מסגרת מזכר ההבנות הקודם בן 60 הימים הפכה לפלטפורמה העיקרית להשבת האיזון לאחר תקופה של סכסוך ומתח עזים. בהקשר זה, המשא ומתן אינו מתקיים בוואקום דיפלומטי, אלא בלב דינמיקת כוחות ברמה האזורית והבינלאומית כאחד. בשלב זה, יחסי איראן-אמריקה התרחקו מההיגיון של "עימות צבאי ישיר" ועברו לרמה של "תחרות על יציבות לאחר המשבר". שינוי זה אינו מסמל צמצום הסכסוך, אלא ארגון מחדש של הכלים שלו. חשיבותם של כלי הצבא פחתה, אך ההיגיון של הביטחון נותר בעינו, וכעת מתבטא ביחסי הגומלין בין פעולה צבאית לדיפלומטיה. במצב כזה, כל פעולה ברמה מסוימת (צבאית, כלכלית או דיפלומטית) משפיעה ישירות על רמות אחרות והופכת לחלק מהמאמצים לביסוס ההישגים של השלב הקודם.
בהקשר זה, הסלמת הפעולות הישראליות בלבנון האיצה את הדינמיקה של המשבר והכניסה מימד חדש של מתח לתהליך המשא ומתן. בתגובה, הצהרת איראן כי לא תיכנס למשא ומתן לפני הפסקת הפעולות הצבאיות הישראליות מצביעה על קשר ישיר בין הרמה הדיפלומטית להתפתחויות בשטח. במקביל, הודעת איראן על השעיית התנועה הימית במצרי הורמוז נתפסה כטקטיקת לחץ גיאו-כלכלית, המעבירה את הלחץ מהרמה האזורית למערכת האנרגיה העולמית; מהלך שהשתקף במהירות בחישובים של גורמים בינלאומיים והשפיע על קבלת החלטות בחזית נוספת.
בהקשר זה, מצר הורמוז אינו רק כלי טקטי, אלא גם מרכיב מבני בכוחה של איראן במערכת האנרגיה העולמית. תפקידו עבר מ"הפעלת לחץ מגזרי" ל"איזון הכף במשא ומתן" ואמצעי לביסוס הישגים במשחק החדש. חשיבותו של כלי זה טמונה ביכולתו להגדיר מחדש את עלויות קבלת ההחלטות עבור מעצמות גדולות בקנה מידה החוצה את האזור, ובכך להשפיע על הארכיטקטורה הכוללת של המשא ומתן.
במקביל, סוגיות המחלוקת בין איראן לארצות הברית נותרות חבילה רב-שכבתית ומקושרת, החל מתיק הגרעין והסנקציות ועד לתפקידים אזוריים ומשוואות הביטחון ההיקפי. קשר גומלין זה הפך את המשא ומתן בז'נבה ללא ליניארי מטבעו, והפך אותו לזירה סימולטנית למשא ומתן חופף, שבה כל שינוי בחזית אחת משפיע ישירות על האחרות.
מבחינה אזורית, תפקידה של ישראל נותר משתנה מערער במבנה המשבר. פעולות צבאיות בלבנון אינן אירועים בודדים, אלא חלק מסדרה של פעולות המסוגלות לשנות את עיתוי ומבנה המשא ומתן. בנסיבות אלה, קישור תגובות פוליטיות (כגון השעיית המשא ומתן) להתפתחויות בשטח מצביע על שילוב גובר של ביטחון ודיפלומטיה למבנה קבלת החלטות יחיד.
במבחינה בינלאומית, נוצרה התכנסות יחסית בין מעצמות גדולות ואזוריות כדי למנוע חזרה למלחמה ישירה. עם זאת, התכנסות זו היא טקטית יותר מאשר אסטרטגית, ומתמקדת בעיקר בניהול משברים במקום לטפל בשורשיו. דבר זה הופך את הסטטוס קוו לשברירי ורגיש מאוד לזעזועים אזוריים.
בקיצור, הסטטוס קוו אינו מייצג חזרה לשלום וגם לא המשך מלחמה, אלא היווצרות של סדר תחרותי לאחר המשבר שבו התחום הצבאי, הכלי הגיאו-כלכלי של מצר הורמוז ושולחן המשא ומתן בז'נבה פועלים במסגרת מחוברת. בהסדר זה, כל פעולה ברמה אחת יכולה לעורר באופן מיידי שינויים באחרות, וז'נבה הפכה לבמה לקביעת כללי פעולה חדשים בשלב של ייצוב מאזן הכוחות, ולא רק לזירה לדיאלוג.