דבריו האחרונים של פרנסיס פוקויאמה על ההבנה האיראנית-אמריקאית באו לידי ביטוי באופן בולט ביותר בהצהרה שנויה במחלוקת: "הבנה זו הסתכמה בכניעה אמריקאית מוחלטת לאיראן". אך אם הצהרה זו תתפרש פשוט כהתקפה פוליטית על דונלד טראמפ, המסר החשוב ביותר שלה יתעלם.
חשיבות דבריו של פוקויאמה אינה טמונה בקשיחות לשונו, אלא בעובדה שאחד התיאורטיקנים הבולטים ביותר של הפוליטיקה האמריקאית והיחסים הבינלאומיים העריך את תוצאות העימות הצבאי על פי קריטריונים של רציונליות אסטרטגית. בתזכיר זה, שפורסם בכתב העת *Persuasion*, פוקויאמה מבקר במפורש את טראמפ, וכותב: "האומה החזקה ביותר בעולם נשלטת על ידי נשיא חסר אופי ובור, הגובה עלויות מופרזות על מדינות אחרות, ואפילו על עמו, למען רווחו האישי". בתזכיר תמציתי זה, פוקויאמה משמיע מספר הצהרות חשובות בו זמנית; הצהרות אלה, יחד, מציגות תמונה שונה של המלחמה וההבנה שבאה בעקבותיה.
פוקויאמה מתחיל את טיעונו בקביעה כי המלחמה לא הצליחה להשיג אף אחת ממטרותיה המוצהרות. אם המלחמה הוצדקה בסיסמאות כמו הפסקת תוכנית הגרעין של איראן, סיום ההעשרה, שינוי התנהגות הרפובליקה האסלאמית באזור, החלשת המבנה הפוליטי של איראן, או אפילו שינוי משטר, אזי ההסכם שנוצר לא הצליח להשיג אף אחת מהמטרות הללו. פוקויאמה טוען שכל הסוגיות הללו נדחו למשא ומתן עתידי; במילים אחרות, המלחמה לא הצליחה להשיג את מה שהייתה אמורה להשיג בכוח.
טיעון שני שלו נוגע למושג "חזרה לנקודת ההתחלה". פוקויאמה מאמין שתוצאת המלחמה היא חזרה לסטטוס קוו לפני - המצב שבו מצר הורמוז היה פתוח, לא הייתה מלחמה, והסכסוכים היו יכולים להיפתר באמצעות דיפלומטיה. בספרות האסטרטגית, זה נחשב לתרחיש הגרוע ביותר עבור הצד שיזם את המלחמה, שכן הוא כרוך בעלויות צבאיות, כלכליות ופוליטיות עצומות, אך התוצאה הסופית אינה שונה באופן משמעותי מהמצב הקודם.
המוקד השלישי של ניתוחו של פוקויאמה הוא הקשר בין כוח צבאי לכוח פוליטי. הוא מטיל ספק במרומז בהנחה הרווחת שעליונות צבאית מתורגמת בהכרח ליכולת לכפות רצון פוליטי. אמנם נכון שארצות הברית וישראל אולי נהנו מעליונות צבאית משמעותית, אך עליונות זו לא תורגמה להשגת מטרותיהן הפוליטיות המוצהרות. זהו הפער שתאורטיקנים של יחסים בינלאומיים הכירו בו במשך שנים בין "היכולת להרוס" ל"יכולת לכפות". מדינה עשויה להיות בעלת יכולת גבוהה לגרום נזק, אך עדיין אינה מסוגלת לכפות את רצונה על הצד השני.
הנקודה הרביעית נוגעת לניתוחו את הסיבות לדעיכתה של אמריקה. בניגוד לנרטיבים המתארים דעיכה זו כתוצאה מהצלחה דיפלומטית אמריקאית, פוקויאמה מדגיש את תפקידם של אילוצים פנימיים העומדים בפני וושינגטון. הוא טוען כי עליית מחירי האנרגיה, חששות לגבי סגירת מיצרי הורמוז המתמשכת, לחצים כלכליים על החברה האמריקאית, המחירים הפוליטיים של מלחמה והתנגדות ציבורית למעורבות בסכסוך ממושך - כל אלה אילצו את הבית הלבן לקבל את ההסכם. ניתוח זה מזכיר עיקרון יסוד של מדיניות חוץ: אף מעצמה גדולה אינה מבססת את החלטותיה אך ורק על כוחה הצבאי; במקום זאת, מגוון של אילוצים כלכליים, חברתיים ופוליטיים קובעים את היקף החלטותיה.
הנקודה החמישית בנאומו של פוקויאמה היא אולי החלק החשוב ביותר בניתוח שלו. הוא מעריך את ההבנה החדשה כחלשה יותר מהסכם הגרעין משנת 2015. השוואה זו אינה רק הערכה של נוסח ההסכם; היא נושאת מסר פוליטי. טראמפ תיאר את תוכנית הפעולה המשותפת (JCPOA) כ"עסקה הגרועה ביותר בהיסטוריה" במשך שנים, אך כעת, לדברי פוקויאמה, הוא הסכים להבנה שמטילה פחות הגבלות על תוכנית הגרעין של איראן ומביאה פחות יתרונות לארצות הברית בהשוואה להסכם הקודם. אם הערכה זו נכונה, המסקנה ההגיונית היא שפרישה מההסכם הקודם לא רק שלא השיגה דבר עבור וושינגטון, אלא גם החלישה את עמדת המשא ומתן של אמריקה.
מאיזו פרספקטיבה מבקר פוקויאמה?
כמובן, הניתוח של פוקויאמה אינו נטול השלכות פוליטיות. הוא מבקר רציני של טראמפ, וטבעי שהוא יבקר את ביצועי ממשלו מנקודת מבט של התחרות האמריקאית הפנימית. מסיבה זו, חלק מהערותיו החריפות על "חוסר הכשירות" של הנשיא האמריקאי צריכות להיות מובנות בהקשר של מאבקים פוליטיים פנימיים בארצות הברית, ולא רק כניתוח ניטרלי של יחסים בינלאומיים. אך גם אם נתעלם מהמימד הפוליטי הזה, ליבת טיעונו נותרת בעינה: מלחמה שלא מצליחה להשיג את מטרותיה הפוליטיות, גם אם היא גורמת להפסדים צבאיים כבדים, אינה נחשבת בסופו של דבר להצלחה אסטרטגית.
עבור איראן, ניתוח זה נושא גם כמה מסרים חשובים. ראשית, ניסיון עדכני מראים כי הרתעה אינה רק תוצר של כוח צבאי, אלא תוצאה של שילוב של יכולות הגנה, חוסן כלכלי, לכידות פנימית ועוצמה דיפלומטית. שנית, אם הצד השני חוזר לשולחן המשא ומתן לאחר שימוש באמצעים צבאיים, הדבר מוכיח כי דיפלומטיה נותרה חלק בלתי נפרד ממשוואת הכוח, ולא סימן לחולשה. שלישית, הצלחה בשדה הקרב הופכת להישג מתמשך כאשר ניתן לתרגם אותה ליתרונות פוליטיים, כלכליים וביטחוניים בשולחן המשא ומתן.
אולי הנקודה החשובה ביותר בדבריו של פוקויאמה היא שכוח בפוליטיקה הבינלאומית מקבל את משמעותו כאשר הוא תורם ליצירת מציאות פוליטית חדשה. אם, לאחר מלחמה יקרה, כל הצדדים חוזרים למצבם שלפני המלחמה, השאלה המרכזית אינה עוד מי ניצח, אלא מדוע פרצה המלחמה מלכתחילה.
במובן זה, התצפית של פוקויאמה משמשת כאזהרה לגבי מגבלות הכוח הצבאי בעולמנו כיום, עולם שבו אפילו המעצמה הצבאית הגדולה ביותר אינה יכולה לעצב מחדש משוואות פוליטיות וזהותיות מורכבות לטובתה באמצעות כוח בלבד.
נור ניוז