מטרתן של ארצות הברית וישראל בהטלת מלחמה על איראן, כפי שהצהירו שוב ושוב הנשיא האמריקאי והישות הציונית, הייתה לאלץ את טהרן לקבל את המשטר הרצוי, להחליש את יכולות ההרתעה של איראן, להגביל את יכולותיה האסטרטגיות, לשנות את מדיניותה האזורית - ובמיוחד את תמיכתה בחזית ההתנגדות - ובסופו של דבר להביא לקריסת המערכת הפוליטית. כיום, אנו יכולים לומר בביטחון כי מטרות אלה לא הושגו. איראן לא רק עברה את המבחן הזה, אלא גם עלתה על הערכות ראשוניות רבות וסיכלה את ניסיונות הצד השני לכפות את התוצאה הרצויה. מנקודת מבט זו, המלחמה לא השיגה את המטרה האמיתית של מתכנניה, וזו מהווה הצלחה אסטרטגית עבור איראן במובן האמיתי של המילה.
עם זאת, ההיסטוריה של סכסוכים בינלאומיים מדגימה שניצחון בשדה הקרב אינו הסוף, אלא תחילתו של שלב קשה יותר. מעצמות רבות השיגו הצלחות בזירה הצבאית, אך בשל חוסר יכולתן לתרגם הצלחות אלה להישגים פוליטיים בני קיימא, הן איבדו חלק ניכר מיתרונותיהן. מסיבה זו, האתגר העיקרי כיום אינו עוד הוכחת הצלחתה של איראן במלחמה, אלא כיצד למנף הצלחה זו ולהפוך אותה להישגים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים בני קיימא.
בהקשר זה, המסר האחרון של המנהיג העליון בנוגע למזכר ההבנות בין נשיאי איראן וארצות הברית מכיל נקודות אסטרטגיות חשובות. ראשית, הוא קובע, "למען האמת, הייתה לי דעה שונה, אבל..." הצהרה זו מדגימה כי ההסכמה להסכם הייתה החלטה המבוססת על חישובים והערכות, ולא רק על קבלת הסטטוס קוו. חשוב מכך, היא מדגישה כי הסיבה למתן האישור הייתה מחויבות הרשויות להגן על זכויות העם האיראני וחזית ההתנגדות, ואחריותן למלא התחייבויות אלה.
למעשה, נוסח המסר מספק קריטריון ברור להערכת הצלחה. הקריטריון להצלחה אינו רק חתימה על מזכר ההבנות או הפסקת סכסוכים, אלא מימוש מעשי של הזכויות, הדרישות וההישגים שעבורם שולם מחיר. לכן, ניתן להתייחס למשפט המשמעותי ביותר במסר: "מרגע זה ואילך, אנו, אתם, האומה הגדולה, ועבד צנוע זה, נמתין למילוי התנאים הנ"ל."
ציפייה זו אינה רק ציפייה פוליטית; היא מייצגת את המעבר של המדינה משלב של "התנגדות והרתעה" לשלב של "ניצול הישגי ההתנגדות וההרתעה". אם המטרה בשדה הקרב היא למנוע מהאויב לכפות את רצונו, אזי המטרה בזירה הפוליטית היא לתרגם מצב זה להישגים בני קיימא ומדידים. בין המדדים לפיהם תימדד ההצלחה הסופית נמנים: שחרור יכולות כלכליות, הסרת סנקציות, ביסוס זכויותיה האסטרטגיות של המדינה, צמצום איומי הביטחון, שיפור יכולות התמרון האזוריות והפסקת אש בכל החזיתות, כולל לבנון.
מנקודת מבט זו, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני איראן בנסיבות הנוכחיות אינה חזרה מיידית למלחמה, אלא שחיקה הדרגתית של ההישגים שהושגו במלחמה. כל עיכוב בתרגום הישגים בשדה הקרב לתוצאות פוליטיות, כל עמימות בהגדרת דרישות וכל בזבוז של הזדמנות פז שבאה בעקבות המלחמה עלולים לפזר חלק מההזדמנויות שנוצרו. ניסיון של סכסוכים רבים הראה כי הפער בין הצלחה צבאית ליציבות פוליטית הוא השלב הרגיש והמכריע ביותר בכל עימות.
כיום, איראן נמצאת במצב שבו היא יכולה להפוך את ההצלחה שהושגה על ידי סיכול יעדי האויב לבסיס לאיזון כוחות חדש. עם זאת, השגת מטרה זו דורשת מעבר לסיום המלחמה גרידא והתמקדות בסדר היום שלאחר המלחמה. המבחן האמיתי החל כעת; מבחן הפיכת הכוח להישג, ההתנגדות לתוצאות והצלחת השדה הקרב למציאות פוליטית מתמשכת.
אין ספק שההיסטוריה תשפוט לא רק כיצד תסתיים המלחמה, אלא גם את היקף ההישג שנבע מסיומה.
נור ניוז