ביטול הפגישה המתוכננת בין איראן לארצות הברית בשוויץ אינו יכול להיחשב כמכשול טכני בלבד למשא ומתן. הוא התרחש במקביל להמשך ואף להסלמה של התקיפות הישראליות על לבנון, דבר הסותר את רוח ותוכנו של מזכר ההבנות האחרון שמטרתו לסיים את המלחמה ולהתחיל תהליך משא ומתן חדש. צירוף מקרים זה החזיר לקדמת הבמה שאלה מכרעת: האם השעיית המשא ומתן מגדילה את הסבירות לחזרה למלחמה?
במבט ראשון, כל שיבוש בתהליך המשא ומתן עשוי להיראות כמחזיר את הצדדים לנקודת ההתחלה. עם זאת, בחינה מדוקדקת של המצב מגלה כי המשוואה מורכבת בהרבה מאשר להשוות את דחיית המשא ומתן לחזרה מיידית למלחמה.
חשוב מכך, הנסיבות הנוכחיות שונות מאלה שקדמו למלחמה. מזכר ההבנות האחרון נוסח לאחר שארצות הברית, כתוקפת, הגיעה למסקנה כי בניגוד להנחות הראשוניות, המשך הקורס הצבאי לא ישיג את מטרותיה הפוליטיות של וושינגטון. הצהרות אחרונות של נשיא ארה"ב מאשרות מציאות זו במידה מסוימת. בתגובה לביקורת על כך שהוא מרגיע את איראן, הסביר טראמפ כי המשך ההפצצות לא יביא לארצות הברית שום רווח, ואף לא יוביל לפתיחה מחדש של מיצרי הורמוז. מילים אלה אינן רק עמדה פוליטית, אלא ביטוי להערכת העלויות והתועלת של המשך המלחמה.
מנקודת מבט זו, הסבירות המופחתת למלחמה נוספת נובעת בעיקר מהמגבלות שגילה הסכסוך הקודם, ולא משינוי ברצון הפוליטי של ארצות הברית. ניסיון מלחמת 40 הימים הוכיח כי שימוש באמצעים צבאיים אינו בהכרח מוביל להשגת יעדים פוליטיים, וכי העלויות של המשך הסכסוך עשויות לעלות על תועלתו. יש לראות בעובדה זו כאחד מהישגיה האסטרטגיים של איראן, כזה שיכול לספק תמיכה מעשית ומוסרית במשא ומתן עתידי.
עם זאת, הערכה זו אינה אומרת שסכנת המלחמה נעלמה. אגב, ההתפתחויות האחרונות מראות כי האיום העיקרי במצב הנוכחי אינו מלחמה סלקטיבית ומתוכננת, אלא מלחמה הנובעת מהדינמיקה של המשבר. המשך התקיפות הישראליות על לבנון, הסותרות בבירור הבנות קיימות, עלול להצית שרשרת תגובות שיהיה קשה לשלוט בהן.
למעשה, ארצות הברית נושאת באחריות העיקרית ליישום ההבנות ולריסון ההתנהגות הישראלית. המשך התקפות אלו מעלה שאלות רציניות לגבי מחויבותה של וושינגטון להסכמים, או יכולתה ליישם אותם. בנסיבות כאלה, דחיית המשא ומתן אינה בהכרח נובעת מהתנגדות לעקרון הדיאלוג, אלא עשויה להיות ניסיון לאלץ את הצד האמריקאי למלא תפקיד פעיל יותר בניהול המשבר.
לכן, יש לנתח את הסיכויים לעתיד לאור שתי הנחות מקבילות. ראשית, הסבירות שארצות הברית תיזום מלחמה חדשה מרצונה נותרה נמוכה, שכן התנאים האזוריים, מצב הכלכלה העולמית וניסיון המלחמות הקודמות אינם מספקים תמריץ מספיק להיכנס לעימות חדש בקנה מידה גדול. שנית, הסיכון להסלמה לא רצויה של המשבר נותר בעינו, במיוחד אם פעולותיהם של גורמים אזוריים בשטח יסטו מההבנות הפוליטיות.
לפיכך, אין לפרש את השעיית שיחות ז'נבה כקריסה מוחלטת של התהליך הדיפלומטי. כשם שתחילת השיחות הייתה תוצר של המציאות בשטח, כך גם המשכן דורש בניית רמת אמון מינימלית ויישום ההתחייבויות הראשוניות. עתיד השיחות תלוי יותר ביכולתם של הצדדים לנהל משברים בשטח ולמנוע את התפשטות המתיחות מאשר בנכונותם המוצהרת להשתתף. הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר תהיה לפרש כל קיפאון או עיכוב בשיחות כחזרה סופית למלחמה. ניסיון החודשים האחרונים הראה שמלחמה אינה אופציה חסכונית עבור אף אחד מהצדדים, וגם אינה מבטיחה הצלחה. עם זאת, יחד עם זאת, המשך המשברים היוצאים משליטה עלול ליצור תנאים שדוחפים את הגורמים, שלא במתכוון, לעבר סכסוך. לכן, עתיד האזור לא ייקבע על ידי בחירה בין "מלחמה או משא ומתן", אלא על ידי בחירה בין "ניהול משברים או הסלמה".
נור ניוז