ביטול השיחות בין איראן לארה"ב בשוויץ ביום שישי, ימים ספורים לאחר חתימת מזכר ההבנות בין מסעוד פזיקיאן לדונלד טראמפ, עשוי במבט ראשון להצביע על שבריריות ההסכם או אפילו על תחילת קריסתו. עיתוי האירוע, במקביל למתקפות ישראליות מחודשות על לבנון ולהסלמה של מתחים מילוליים בין גורמים אזוריים, רק חיזק תפיסה זו. עם זאת, המציאות ככל הנראה מורכבת יותר ממה שמרמזות הכותרות.
בדיפלומטיה, במיוחד כשמדובר בסכסוכים מורכבים בני עשרות שנים ובסוגיות כמו אלו סביב יחסי איראן-אמריקה, לא כל דחייה או הפסקה צריכים להתפרש כמילה נרדפת לכישלון. ההיסטוריה של משא ומתן בינלאומי גדול מראה שהשלב הקשה ביותר אינו תחילת השיחות, אלא התקופה שלאחר ההסכמים הראשוניים, כאשר הצדדים חייבים לתרגם התחייבויות כלליות למנגנוני יישום, לוחות זמנים ברורים וערבויות מדידות.
חתימת מזכר ההבנות בין טהרן לוושינגטון לא הייתה הסוף, אלא תחילתו של שלב חדש ורגיש יותר. בשלב זה עולות שאלות מהותיות; החל ממנגנון ותזמון הסרת הסנקציות, דרך מנגנוני אימות והסדרי ביטחון אזוריים, ועד למגבלות המחויבויות ההדדיות, טבעי שבנסיבות כאלה, כל הבדל בהבנה או כל התפתחות בשטח עלולים להפריע למשא ומתן.
אך בנוסף למורכבויות הטכניות, לא ניתן להתעלם מתפקידם של צדדים שלישיים. התקיפות הישראליות האחרונות על לבנון התרחשו במקביל לתחילת המשא ומתן המתוכנן ליישום בשוויץ. ללא קשר לתכנון העיתוי הזה, עובדה אחת נותרת ברורה: חלק מהממסד הפוליטי והביטחוני הישראלי מודאג מכל הקלה במתיחות בין איראן לארצות הברית. במשך שני העשורים האחרונים, חלק משמעותי מהמצב האזורי של תל אביב עוצב על ידי הצגת איראן כאיום העיקרי על ביטחון המזרח התיכון. כל הסכם שימתן את העימות הזה ישנה בהכרח את מאזן הכוחות.
מצד שני, טהרן אינה יכולה להתייחס להתפתחויות בלבנון כאירוע בודד. הרפובליקה האסלאמית של איראן הדגישה תמיד כי ביטחון בעלות בריתה האזוריות הוא חלק בלתי נפרד ממשוואת הביטחון הלאומי שלה. לכן, כניסה למשא ומתן רגיש תוך כדי לחץ צבאי על אחת מבעלות בריתה החשובות ביותר עלולה לשלוח מסרים סותרים מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטות האיראנים.
במקביל, וושינגטון ניצבת בפני דילמה קשה. מצד אחד, ממשל טראמפ הציג את ההסכם עם איראן כהישג משמעותי במדיניות החוץ והוא נחוש להשלים אותו. מצד שני, הוא אינו מוכן לשאת את ההשלכות הפוליטיות של עימות גלוי עם ישראל. מסיבה זו, הבית הלבן נאלץ לאזן בין שתי מטרות, שלעיתים סותרות: חיזוק ההסכם עם איראן ושמירה על הלכידות של הבריתות המסורתיות שלה באזור.
גורם נוסף שאסור להתעלם ממנו הוא ההתנגדות הפנימית להסכם בשתי המדינות. באיראן, זיכרון פרישת ארה"ב מתוכנית הפעולה המשותפת (JCPOA) עדיין טרי, ורבים מפקפקים בקיימותו של כל הסכם חדש. בארצות הברית, ישנם גם זרמים פוליטיים וביטחוניים חזקים הרואים בכל פשרה עם טהרן ויתור ליריב. בנסיבות אלה, כל צעד חדש לקראת הגעה להסכם ייתקל בהתנגדות פוליטית ותקשורתית.
מנקודת מבט זו, אולי הטעות האנליטית המשמעותית ביותר היא לראות בביטול השיחות בשוויץ את סוף התהליך. מה שאנו עדים לו היום דומה יותר למשבר האמיתי הראשון לאחר חתימת ההבנה מאשר לערעור היציבות של יסודות ההסכם. במציאות, הערך האמיתי של כל הסכם אינו נמדד ביום חתימתו, אלא ביכולתם של הצדדים להתגבר על המשברים הבלתי נמנעים שיבואו בעקבותיו.
כעת, שלושת השחקנים העיקריים בוחנים את רצונו ויכולותיו של זה. ישראל מנסה להוכיח שלא ניתן לכונן סדר חדש באזור מבלי להתחשב בשיקולי הביטחון שלה. איראן מנסה להוכיח שכל הסכם עם ארצות הברית אינו משמעו נטישת דאגותיה האזוריות והביטחוניות. וארצות הברית שואפת למצוא איזון בר-קיימא בין שתי מציאויות סותרות אלה.
מסיבה זו, יש לראות את מה שקרה בשוויץ כחלק ממאבק רחב יותר על עתיד הסדר האזורי, ולא כמכשול דיפלומטי. גורל ההסכם לא ייקבע על ידי ביטול פגישה, אלא על ידי אופן ניהול המשברים הללו. אם הצדדים יצליחו להתגבר על משוכה זו, ההסכם ייכנס לשלב של קונסולידציה. אך אם המתיחות בשטח ולחץ מצד האופוזיציה יגברו על התהליך הדיפלומטי, הפסקה זמנית זו עלולה להפוך לתחילתה של שחיקה הדרגתית של הסכם שעדיין נמצא בשלביו הראשונים.
נור ניוז