שנה חלפה מאז פרוץ מלחמת שנים עשר הימים, שהחלה בבוקר ה-11 ביוני והובילה לא רק את איראן, אלא את כל אזור מערב אסיה, לשלב חדש של התפתחויות אסטרטגיות. כעת, לאחר שהאופוריה של הימים הראשונים שככה, זהו רגע מתאים לבחון מחדש את האירוע הזה לא רק כסכסוך צבאי, אלא כנקודת מפנה היסטורית במאזן הכוחות האזורי, ולמעשה העולמי.
מלחמה שאין כמותה
ישנן מלחמות שהן בסך הכל מאבק בשטח או השמדת ציוד צבאי. אך אחרות הן ניסיונות לשנות חישובים, לשנות רצונות ואף לשנות את הזהות הפוליטית של אומה. מלחמת שנים עשר הימים צריכה להיכלל בקטגוריה השנייה.
במלחמה זו, הפגיעה לא הוגבלה למספר מצומצם של אתרים צבאיים או גרעיניים. במקום זאת, מטרת ההתקפה הכוללת הייתה עצם הרעיון של איראן חזקה, עצמאית ומשפיעה במשוואות אזוריות. סדרת הפעולות הצבאיות, הלוחמה הפסיכולוגית, קמפיינים תקשורתיים ולחצים פוליטיים בו זמנית הדגימו שהמטרה לא הייתה רק לגרום נזק חומרי. ברמה עמוקה יותר, היא ביקשה לשנות את ההתנהגות האסטרטגית של הרפובליקה האסלאמית ולאלץ את איראן לקבל את הסדר שאחרים גיבשו לאזור. לאחר יישום האסטרטגיה ארוכת הטווח שלה בעזה ובלבנון, הציר האמריקאי-ישראלי היה צריך להפעיל נקודת לחץ חדשה, אותה ראה כליבה הפועם של תנועת ההתנגדות: איראן.
לעיתוי ההתקפה היה משמעות רבה מנקודת מבט זו. המלחמה החלה בין ערוצים דיפלומטיים פעילים ואף נתיב להבנה. בווינה התנהל משא ומתן בנוגע לעתיד הסוגיה הגרעינית והסדרי הביטחון האזוריים, בהשתתפות בכירים איראנים ואמריקאים ובתיווך עומאן. לכאורה, הדיאלוג התקדם, אך במציאות, התקפות הצבאיות המפתיעות הוכיחו כי חלק מהגורמים האזוריים והטרנס-לאומיים עדיין האמינו בהיגיון של "כפיית רצונם באמצעות כוח צבאי".
מציאות זו הייתה אחד הלקחים החשובים ביותר של מלחמת שנים עשר הימים עבור מדיניות החוץ האיראנית. הניסיון של אותם ימים הוכיח שוב כי בסביבה הסוערת של המזרח התיכון, דיפלומטיה והרתעה אינן נתיבים נפרדים וחלופיים. משא ומתן יעיל כאשר הוא מגובה בכוח, וכוח נותר בר קיימא כאשר הוא משמש כחלק מאסטרטגיה פוליטית חכמה.
עם זאת, הטעות הגדולה ביותר של מתכנני המלחמה התרחשה, בין אם בתחום הצבאי, בהערכת יכולתה של איראן להגיב, ובין אם בתחום החברתי.
נראה כי חלק ממתכנני התקיפה האמינו כי לחץ צבאי זר עלול להחליש את יכולות ההגנה של איראן ולהחריף את הפילוג הפוליטי והחברתי הפנימי, ובסופו של דבר לפגוע בתפקידה הדיפלומטי. הם ראו את החברה האיראנית דרך עדשת פילוגים פוליטיים, בעיות כלכליות וחוסר שביעות רצון חברתית, מתוך אמונה שתקיפה חיצונית תהפוך את הפילוגים הללו למשבר נרחב.
עם זאת, התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין. כפי שהסביר שאהיד עלי שמח'אני מאוחר יותר בראיון, יכולות ההגנה של איראן לא נהרסו בשום אופן. התפתחויות מאוחרות יותר, כולל מלחמת 40 הימים, אישרו את תקפותו של ניתוח אסטרטגי זה.
מלחמת שנים עשר הימים: היום ומחר
אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של מלחמת שנים עשר הימים הייתה תחיית התודעה הלאומית באיראן. באותם ימים התברר כי החברה האיראנית מבחינה בין ביקורת פוליטית על המשטר השליט לבין נאמנות לאומה. קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות, שדעותיהן חלוקות בנושאים פנימיים רבים, ראו את המצב מנקודת מבט שונה לנוכח האיום החיצוני. לפתע, מושגים כמו שלמות טריטוריאלית, עצמאות לאומית, ביטחון אזורי וזהות איראנית חזרו לחזית תשומת הלב.
לתופעה זו חשיבות עליונה מבחינה סוציולוגית פוליטית. ממשלות רבות ברחבי העולם מחזיקות בהון כלכלי או צבאי, אך מעטות משתמשות בהון המכונה "האומה". מלחמת שנים עשר הימים הוכיחה כי למרות כל האתגרים, הון זה עדיין קיים באיראן ומסוגל לבוא לידי ביטוי ברגעים היסטוריים מכריעים.
יתר על כן, מלחמת שנים עשר הימים שינתה גם כמה תפיסות ארוכות שנים לגבי מאזן הכוחות באזור.
במשך שנים, אנליסטים מערביים ואזוריים רבים האמינו כי משוואות הביטחון במזרח התיכון נקבעו במידה רבה על ידי גורמים רב-לאומיים, וכי בסופו של דבר נאלצו המעצמות האזוריות להסתגל למערכת זו. אך אירועי שנים עשר הימים הללו הוכיחו כי לא ניתן ליישם, או אפילו להגות, תוכנית ביטחון בת קיימא לאזור מבלי לקחת בחשבון את תפקידה ומעמדה של איראן.
ואכן, אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של מלחמת שנים עשר הימים הייתה חזרתה של איראן למרכז חישובי הביטחון האזוריים. אפילו מתנגדי הרפובליקה האסלאמית נאלצו להכיר בכך שהדרת איראן ממשוואת המזרח התיכון אינה אפשרית ואינה זולה.
במקביל, מלחמת שנים עשר הימים שימשה גם כאזהרה. היא הראתה כי האזור נותר חשוף לחישוב שגוי. כאשר גורמים שונים מאמינים כי הם יכולים לשנות במהירות את התנהגות יריביהם באמצעות שימוש בכוח, הסבירות למשברים גדולים יותר עולה. ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים גדושה בדוגמאות למלחמות שנבעו לא מכוח, אלא מחישוב שגוי.
מנקודת מבט זו, ייתכן שהאחריות החשובה ביותר העומדת בפני קובעי המדיניות האיראניים בשנים הקרובות היא להפוך את חוויית מלחמת שנים עשר הימים, ואפילו מלחמת ארבעים הימים, לנכס אסטרטגי; נכס שיש להשתמש בו לא כדי להנציח מתחים, אלא כדי למנוע את הישנותם. הרתעה יעילה היא בעלת ערך כאשר היא מפחיתה את הסבירות למלחמה, לא מגבירה אותה.
ביום השנה הראשון לאירועים אלה, כמובן שלא ניתן להתעלם מהמימד האנושי של הסיפור. מאחורי כל הניתוחים הגיאופוליטיים עומדות משפחות שאיבדו את יקיריהם; מפקדים ידועים ומסורים כמו הגנרלים בגרי, ראשיד, סלאמי, שדמני, חג'יזאדה, מהרבי, מוהאג'ק, קאזמי ואחרים, שמתו כתוצאה מהתקפת הפתע הראשונית; מלומדים כמו טהראנצ'י ועבאסי ואחרים, שהקדישו את חייהם לקידום המדינה, טבעו שלא בצדק בדם; ואזרחים מן השורה, שפשעם היחיד היה לחיות על אדמה מסוימת, נלכדו באש הצולבת, חייהם וכבודו נופצו.
זכרונם אינו רק חובה רגשית, אלא חלק בלתי נפרד מהזיכרון ההיסטורי של האומה האיראנית. אומות מגיעות לבגרותן ההיסטורית כאשר הן יכולות בו זמנית לזכור את סבלן וללמוד ממנו.
אולי זוהי המורשת החשובה ביותר של מלחמת שנים עשר הימים. מלחמה זו הוכיחה כי חיזוק יכולות ההגנה הוא עיקרון שאין עליו עוררין להבטחת הביטחון הלאומי. עם זאת, הביטחון הלאומי נשען, מעל לכל, על הון חברתי, לכידות לאומית, אמון הציבור ותחושת שייכות למולדת.
שנה לאחר ימים אלה, היבטים רבים של המלחמה נותרו פתוחים לדיון: סיבותיה, תוצאותיה והשלכותיה ארוכות הטווח על עתיד האזור. אך אמת אחת התבהרה מכל האחרות: למרות שמלחמת שנים עשר הימים גרמה לאיראן אבדות כבדות, היא גם חשפה אמת שעשויה להיות הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלה במאה ה-21: שאיראן אינה רק ישות גיאוגרפית, אלא תודעה היסטורית וזהות מושרשת עמוק, המסוגלת, ברגעי סכנה, לבנות את עצמה מחדש ולגייס את כוחותיה.
אולי זו הסיבה, שנה לאחר השריפה ושפיכות הדמים, השאלה החשובה ביותר אינה עוד מה קרה באותם שנים עשר ימים, אלא כיצד איראן יכולה להפוך את הבירה הלאומית שצמחה מאותה חוויה ליסודות לעתיד בטוח, חזק ויציב יותר.
נור ניוז