בשבועות ובחודשים האחרונים צצו דיווחים סותרים בנוגע להתקדמות המשא ומתן האיראני-אמריקאי. יום אחד מדווחים ידיעות על השגת הסכם, ולמחרת צצים דיווחים על קיפאון, חילוקי דעות או אפילו אפשרות לחידוש המתיחות. תנודות אלו הותירו את הציבור מבולבל לגבי מהות המשא ומתן, הסוגיות עליהן חלוקים שני הצדדים, ומדוע טרם הושג הסכם למרות חילופי עשרות מסרים ומאמצי גישור רבים. ראיון שנערך לאחרונה על ידי העיתון "דוניה-א-אקתסאד" עם ד"ר סייד ג'לאל דהגאני פירוזבאדי, פרופסור ליחסים בינלאומיים ומזכיר המועצה האסטרטגית ליחסי חוץ, מספק תמונה ברורה ומקיפה יחסית, אם כי קצרה, של מציאות המשא ומתן. תמונה זו מגלה כי מה שקורה כעת בין טהרן לוושינגטון אינו עדיין "הסכם", אלא ניסיון להגיע ל"הבנה ראשונית" - הבנה שאינה שואפת בעיקר לפתור סכסוכים היסטוריים, אלא למנוע חזרה למלחמה ולנהל את המשבר. בהתחשב במעמדו האקדמי והדיפלומטי המצטיין של ד"ר דהגאני פירוזבאדי, ניתן לראות את תיאורו של המשא ומתן כמדויק ורהוט, המציע תיאור מקיף ונגיש של המשא ומתן בין איראן לארצות הברית. תיאור זה יהיה בעל ערך מיוחד לציבור הרחב המחפש סיכום תמציתי, מדויק ואמין של המשא ומתן.
מה אומרות איראן וארצות הברית, ומה הן רוצות?
נקודת המחלוקת הראשונה בין איראן לארצות הברית נראית סביב אופי המסמך הנמצא במשא ומתן. מה שנמצא כעת על השולחן אינו הסכם מקיף, אלא משהו הדומה למזכר הבנות או מפת דרכים ראשונית. חילוקי הדעות מתחילים בנקודה זו: קביעת מה צריכה לכלול הבנה זו ואילו נושאים יש לדחות לשלבים מאוחרים יותר.
מנקודת מבטה של איראן, המשא ומתן צריך להתנהל בשלושה שלבים:
שלב ראשון: סיום מוחלט של המלחמה בכל החזיתות, הסרת המצור הימי, שחרור חלק מהנכסים האיראניים הקפואים ופתיחה הדרגתית ומידתית של מצר הורמוז.
שלב שני: סוגיית הגרעין.
שלב שלישי: סוגיות אזוריות הנוגעות למדינות האזור, ללא התערבות אמריקאית ישירה.
עם זאת, נראה כי לוושינגטון יש דעה שונה על הסדר והסדרי העדיפויות של סוגיות אלה, ועניין זה הוא אחת מנקודות המחלוקת הראשונות.
אם היינו מזהים סוגיה אחת כמכשול המשמעותי ביותר העומד כעת בפני המשא ומתן, סביר להניח שזה יהיה הנכסים האיראניים הקפואים. איראן מבקשת לשחרר חלק ממשאביה הכספיים בשלב הראשון של ההבנה; אך בארצות הברית, סוגיה זו הפכה לעניין של פוליטיקה ויוקרה כאחד. טראמפ מתח ביקורת עקבית על ממשל אובמה על שחרור כספים לאיראן, וכעת הוא אינו רוצה שיואשם בחזרת על אותה גישה. מסיבה זו הועלו הצעות רבות, כולל העברת כספים באמצעות מתווכים או הקמת נאמנויות פיננסיות, אך טרם הושג פתרון סופי.
יתר על כן, המחלוקת על תוכנית הגרעין נותרה נקודת המחלוקת האסטרטגית המשמעותית ביותר במשא ומתן. איראן טוענת שמעולם לא חיפשה, וגם לא מבקשת, נשק גרעיני; עם זאת, היא רואה בזכות להעשרה ולשימוש בטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום כחלק מזכויותיה. לעומת זאת, מבקרים בוושינגטון טוענים כי הבעיה טמונה לא רק בפצצה עצמה, אלא גם ביכולת הטכנית לייצר אותה באופן עצמאי. לכן, שני הצדדים משתמשים באותו טרמינולוגיה אך מאמצים פרשנויות שונות: איראן אומרת, "אנחנו לא רוצים נשק גרעיני, אבל נמשיך להעשיר", בעוד שארצות הברית אומרת, "כדי להבטיח שלא יהיו לנו נשק גרעיני, עלינו גם להגביל את היכולות הנלוות". הבדל זה בפרשנות הביא לכך שסוגיית ההעשרה נותרה נקודת המחלוקת האסטרטגית המכרעת ביותר במשא ומתן.
מה אומרים ועושים המתווכים?
בחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, תפקידה של פקיסטן בתיווך הפך חסר תקדים.
עד כה, עומאן הייתה המדינה הבולטת ביותר בתיווך בין איראן לארצות הברית; עם זאת, פקיסטן הפכה לשחקנית פעילה יותר הודות לקשריה הקרובים עם ארצות הברית, ליחסיה הטובים עם איראן, ליחסיה הנרחבים עם ערב הסעודית וסין, ולהשפעתה האזורית הגדולה יותר מעומאן. אף על פי כן, תפקידה של פקיסטן נתפס במידה רבה כהעברת מסרים, הקלת תקשורת וסיוע במניעת קריסת המשא ומתן, ולא כניסוח תנאי הסכם.
מושג "האזור האפור" הוא המונח החשוב ביותר לתיאור המצב הנוכחי. איראן וארצות הברית אינן בשלום ואינן במלחמה כוללת. יש מתח, פעולות צבאיות מוגבלות ועימותים ביטחוניים, אך יחד עם זאת, קיים איפוק המונע מהמשבר לעבור מ"האזור האפור" ל"אזור האדום". מסיבה זו, המצב הנוכחי אינו יכול להיחשב כהפסקת אש אמיתית. אלא שזה קרוב יותר ל"הפסקת אש" או "עצימות נמוכה" - מצב שביר שעלול להידרדר חזרה לעימות בכל רגע.
השאלה החשובה ביותר כעת היא: האם השיחות מתקרבות להסכם? התשובה הקצרה היא גם כן וגם לא. כמות המסרים המוחלפים מעידה על כך שערוצי התקשורת מתפקדים ביעילות וכי אף צד אינו מתכוון לסגת משולחן המשא ומתן כרגע; עם זאת, חילופי מסרים תכופים אלה עשויים גם להצביע על חילוקי דעות בלתי פתורים. עם ההתקפות האחרונות של ישראל וארה"ב על איראן, השיחות הגיעו למבוי סתום זמני, והתפקיד המוגבר של המתווכים נובע גם מחששות מקריסה אפשרית של התהליך.
בסופו של דבר, אם יושג הסכם, המדד האמיתי להצלחתו לא יהיה ההצהרה הפוליטית, אלא היישום המעשי של התחייבויות: ביצוע בזמן של השלב הראשון, שחרור משאבים כספיים מוסכמים, עמידה בהתחייבויות הראשוניות ומעבר מוצלח מהשלב הראשון לשני של המשא ומתן. לעומת זאת, חידוש פרשנויות סותרות של טקסט יחיד הוא האינדיקטור המשמעותי ביותר לכישלון.
אולי הסיכום הטוב ביותר של המצב הנוכחי הוא: "אנו מבינים שנגיע להסכם בהמשך". במילים אחרות, מה שקורה כיום בין איראן לארצות הברית דומה יותר לניהול משברים ולניסיון למנוע חזרה למלחמה מאשר לפתרון סכסוך. עדיין קיימות חילוקי דעות מהותיים בנוגע להעשרה, נכסים מוקפאים, סדר היום של המשא ומתן ואפילו הגדרת הצדדים להסכם; לכן, בעוד שהגעה להבנה ראשונית עשויה להיות אפשרית, הדרך להסכם קבע תישאר ארוכה, מסובכת ורצופה מכשולים פוליטיים ואסטרטגיים.
נור ניוז