ניתן להבין את התנהגותה הביטחונית של איראן במסגרת חדשה, כזו שבה "המתנה לתקיפה" אינה עוד הבסיס לפעולה. במודל הקודם, היגיון ההרתעה התבסס על עקרון של תגובה לאיום תחילה, ולאחר מכן תגובה בזמן וברמה ספציפיים. מודל זה, למרות היותו יעיל במספר מקרים, עדיין שומר על איראן בעמדה תגובתית.
מה שקרה בליל ראשון מצביע על שינוי בדינמיקה זו. נראה כי טהרן מתרחקת מהיגיון תגובתי לכיוון "עיצוב אקטיבי של שדה הקרב", שבו פעולה צבאית נתפסת לא רק כתגובה, אלא כאמצעי לעיצוב התנהגות הצד השני.
אינדיקטורים לשינוי בקבלת החלטות אסטרטגיות
ברמה האסטרטגית, שינוי הופך למשמעותי כאשר "עיתוי הפעולה" כבר אינו בידי הצד השני. בהקשר זה, פעולה צבאית אינה עוד בסוף שרשרת האיום, אלא ניתנת להכנסה לאמצע מחזור החישוב או אפילו בתחילתו.
במבצע המיוחס לליל ראשון, היגיון זה ניכר בבחירת המטרות והיקפן; מתשתיות אוויריות ועד למרכזים עירוניים וסמליים עמוק בתוך השטחים הכבושים. דפוס זה מדגים כי הנושא אינו רק תגובה לאירוע ספציפי, אלא הגדרה מחדש של הקשר בין "פעולה" ל"עלות" ברמה האזורית.
במקרה כזה, קבלת ההחלטות הצבאית עוברת מדפוס ליניארי לכלי לוויסות התנהגות ברמה המאקרו.
סנכרון חזיתות ויצירת ארכיטקטורה רב-מוקדית
לצד שינוי זה, המשמעות טמונה באופן שבו פעולות מסונכרנות באזורים גיאוגרפיים שונים. לבנון, תימן ואזורים אחרים המקושרים לציר ההתנגדות נכנסו למעגל הפעולות בו זמנית, ושינו את הדימוי המסורתי של מלחמות אזוריות.
חיזבאללה, על ידי שמירה על לחץ בחזית הצפונית, והחות'ים התימנים, על ידי הפעלת המימד הימי ותקיפת מטרות בעומק ישראל, הוכיחו ששדה הקרב אינו מוגבל עוד למוקד אחד. אין בכך בהכרח להצביע על פיקוד מרכזי אחד, אלא מצביע על מידה מסוימת של התכנסות בהבנת האיום וגישה משותפת לתגובה.
התוצאה של סנכרון זה היא היווצרות ארכיטקטורה רב-חזיתית של סכסוך, שבה לא ניתן לנהל אף חזית בנפרד מהאחרות.
הגדרה מחדש של מושג העלות במשוואות ביטחון
במודל החדש, העלות אינה מוגבלת להיקף הנזק הפיזי, אלא חשוב מכך, היא כוללת את רמת אי הוודאות בתהליך קבלת ההחלטות של הצד השני. ככל שהתגובה פחות צפויה, כך אפקט ההרתעה חזק יותר.
בחירת מטרות רגישות ורב-שכבתיות, ממרכזים צבאיים ועד לאתרים עירוניים ותשתיות, מצביעה על ניסיון לשלוח מסר החורג מהרס ישיר. המסר המרכזי של מודל זה הוא שהיקף התגובה אינו יכול להיות מוגבל לנקודה או חזית אחת.
בנסיבות כאלה, ההחלטה לנקוט בפעולה צבאית הופכת לחישוב מורכב ורב-משתני, שבו סיכונים מוערכים במספר רמות בו זמנית.
המעבר להרתעה רשתית והלוגיקה של השפעה אזורית
ניתן להסביר את ההתפתחויות הללו באופן קולקטיבי על ידי המעבר ל"הרתעה רשתית", מודל שבו הכוח אינו פועל בבידוד אלא באמצעות קשרים אזוריים. בהקשר זה, איראן מייצגת את הליבה המרכזית של רשת המסוגלת להפעיל השפעה על פני אזורים שונים.
רשת זו, המשתרעת מלבנון ועד תימן, מהווה תחום אחד מחובר; זהו תחום שבו איומים ותגובות אינם ניתנים להגדרה במונחים ליניאריים פשוטים. כתוצאה מכך, משוואת הביטחון האזורית נכנסת לשלב שבו ההשלכות של כל פעולה חורגות מעבר להיקף הגיאוגרפי המוגדר שלה.
בהקשר זה, מה שקרה בליל ראשון אינו רק מבצע צבאי, אלא אינדיקציה לשינוי בהבנת הכוח באזור; שינוי שבו יוזמות פרואקטיביות ועיצוב הנוף החליפו את ההמתנה להתרחשות משבר.
נור ניוז