ההתפתחויות האחרונות בתיק איראן-ארה"ב-ישראל החיו שאלה מכרעת וארוכת שנים: האם אנו עדיין במצב של "מתח מנוהל", או שמא ישנם סימנים למעבר הדרגתי לעבר שלב חדש? לא ניתן לענות על שאלה זו רק על ידי התבוננות בתנועות צבאיות או בהצהרות תקשורתיות. היא דורשת הבנה מקיפה של אותות פוליטיים, ביטחוניים ודיפלומטיים - אותות שנראים סותרים במבט ראשון, אך יחד מציירים תמונה שונה של מגמות עתידיות.
על פני השטח, וושינגטון ממשיכה לקדם דיפלומטיה. דונלד טראמפ מדבר על "הסכם קרוב" ובמקביל טוען כי הדרך להבנה טרם סגורה. עם זאת, מצד שני, הוא דוחה כמעט את כל המרכיבים שאיראן מצפה להם מכל הסכם ראשוני או אפילו הבנה מוגבלת: אין אזכור של הסרת סנקציות, אין אינדיקציה לשחרור משאבים כספיים, ואין גמישות מוחשית, אפילו בתחום ההסדרים האזוריים. סתירה זו מעלה שאלה חשובה: אם הסכם אינו רצוי, מדוע לא פשוט להכריז על סיום התהליך הדיפלומטי?
פתרון אפשרי אחד עשוי להיות טמון במושג "ניהול משברים". בסכסוכים מורכבים רבים, השחקנים העיקריים אינם בהכרח מבקשים לפתור את המשבר, אלא מנסים לנהל את עיתוייו, עוצמתו וכיוונו. בהקשר זה, שמירה על תחום אפור בין "אין מלחמה" ל"אין הסכם" יכולה להניב יתרונות משמעותיים, החל מהשפעה על החישובים הכלכליים והפסיכולוגיים של הצד השני ועד לשחיקה הדרגתית של יכולותיו האסטרטגיות. מנקודת מבט זו, המשך המשא ומתן העקיף, חילופי מסרים ואפילו הבעת אופטימיות מוגבלת בנוגע להשגת הסכם אינם בהכרח אינדיקציות לרצון אמיתי לפתור את המחלוקות, אלא עשויים להיות חלק מטקטיקת לחץ.
עם זאת, התפתחויות אחרונות הכניסו משתנה חדש למשוואה: הסיכון המוגבר להסלמה צבאית. בעוד שהתפיסה הרווחת הייתה שכל הצדדים רק מנסים להדביק את הפער, ישנם כעת סימנים המחזקים את האפשרות לשינוי רדיקלי. איומי נגד, פיגועים ממוקדים, מתחים מחודשים בפרברים הדרומיים של ביירות, וחשוב מכל, הסבירות המוגברת לתגובה איראנית ישירה, העלו את הסכסוך מעבר ללוחמה פסיכולוגית גרידא.
בינתיים, מהלכים דיפלומטיים בלתי פורמליים מסוימים מקבלים משמעות מיוחדת. הפעלת ערוצי גישור, חילופי מידע ביטחוני והעברת מסרים ברמה גבוהה מתעצמים בדרך כלל כאשר הצדדים המעורבים מעריכים ברצינות את הסיכון למשבר שיצא משליטה. הניסיון של סכסוכים אזוריים מראה כי גישור אינטנסיבי מתרחש לעתים קרובות לא בתקופות של רגיעה, אלא דווקא ברגעים הקרובים להסלמה - כלומר, כאשר שני תהליכים מנוגדים מתנהלים בו זמנית: הכנות לעימות ומאמצים למנוע חציית נקודת האל-חזור.
עם זאת, חיוני להימנע מטעות אנליטית חמורה: ההנחה שכל הסלמה במתיחות מובילה בהכרח למלחמה כוללת, או שכל מסר דיפלומטי מסמל הסכם קרוב. המציאות היא שהאזור נמצא כעת בשלב מעבר, שבו האפשרות לחזור למסלול של דה-אסקלציה נשקפת, בעוד שהסיכון לגלישה לעימות יקר יותר גובר גם הוא.
כעת יותר מתמיד, מה שחשוב ביותר הוא לא רק התבוננות באירועים, אלא הבנת ההיגיון העומד בבסיסם. האם המטרה היא להגביר את הלחץ כדי לכפות הסכם נוח יותר, או ליצור בהדרגה מאזן כוחות חדש בעימות? ייתכן שמוקדם מדי לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו, אך דבר אחד נראה ברור: האזור כבר אינו מה שהיה פעם, והנחות ישנות רבות לגבי תקרת המתח זקוקות לתיקון רציני.
נור ניוז